רודיטי בתחתונים

רוצים לדעת עוד? לחצו

הכתבה בעיתון לאישה

רודיטי בתחתונים

וסטבוליטיס, אנדומטריוזיס, ואגינסמוס…

מגיל 17, ועוד לפני שהפכתי לעדי רטר, התמודדתי עם כל כך הרבה מילים ארוכות ומסובכות שאמא שלי עד היום לא יודעת להגות…

מה זה אומר בעצם? איך מתמודדים עם כל הקשיים שהמילים האלה מביאות איתן?

מי שמכיר אותי יופתע ממה שעבר עלי בשנים האלה כשעוד הייתי רק רודיטי.

אז בואו תכנסו לי לתוך התחתונים ונדבר על הדברים שנשים לא משתפות, לא חושפות ולא מדברות עליהם.

לא קל לי להיחשף, אבל אני מרגישה שאני חייבת

כי

זה לא בושה

לא ביקשתי לקבל את זה

למדתי (ואני עדין לומדת) לחיות עם זה…

סגור

סיימתי את הקורס מדריכות ושובצתי בפלס… בא"ח גולני- ללא כל ספק המקום הטוב ביותר לשרת בו!

בסופי שבוע המשכתי ללכת לבדיקות- עוד גניקולוג, עוד בדיקת דם ואף אחד לא מצליח לזהות מה יש לי..

יום אחד קמתי בבוקר בבסיס והרגשתי שאני לא יכולה ללכת, כאבים חזקים תקפו אותי בדיוק לפני שהייתי אמורה להעביר שיעור על מא"ג בפני כיתת לוחמים צעירים. ביקשתי ממישהי שתחליף אותי והלכתי להתקלח.

הרגשתי שכולי כאובה, פיזית ונפשית.. חוסר ההבנה מצד כולם מה לעזאזל יש לי שיגע אותי. התחלתי להתקלח והרגשתי שאני נפוחה בצורה חריגה, כל האיבר מין שלי איך נקרא לזה.. לא במיטבו..

ביקשתי לנסוע הביתה וביקשתי מאמא שתיקח אותי לבית חולים. הגענו לבית חולים איכילוב, ואני בקושי הולכת. הגענו למיון נשים ושם ראה אותי רופא שדבר ראשון נתן לי את התחושה שהוא הכי מזלזל בי בעולם.. מעין תחושה של מה את מתבכיינת.. ואני ניסיתי להסביר שחייבים כבר למצוא מה יש לי, ולא הגיוני שהכול נפוח וכואב בלי סיבה.

הרופא ביקש ממני לעלות על המיטה וכרגיל לפתוח את הרגליים, הכרתי את הכיסא הזה כל כך טוב. הוא הסתכל לי שם למטה וישר קרא לעוד רופא שקרא גם הוא לעוד 2 סטאג'רים בחיים לא הרגשתי כל כך מבוקשת.. הם התחילו לבדוק אותי עם כל מיני מכשירים וראו באמת שמשהו חריג קורה שם. קמתי מהמיטה והתלבשתי, כשיצאתי מהחדר שמעתי את הרופא מדבר עם אמא שלי, שמעתי כל מיני מילים גדולות שאני לא מכירה, אני זוכרת מילה אחת קונדילומות.. לא הבנתי מה זה אומר ועולם האינטרנט לא היה נגיש כמו היום ואמרתי לעצמי העיקר שסוף סוף יודעים מה זה. רק מה שלא הבנתי זה את העובדה שחשבו שיש לי סרטן, נגעים על האיבר ושצריך לקחת ביופסיה ולבדוק אותם.

האמת מהנקודה הזאת הכל מעורפל אצלי בזיכרון, אני חושבת שהכול קרה כל כך מהר ועד שהספקתי לחשוב על מה קרה בבית חולים הגיע הסופ"ש..

יום ששי בצהריים ישבתי בשירותים, במגירה שלפניי היו מלא עיתונים, ואני כהרגלי תמיד נמשכתי ל"לאישה". פתחתי את המדור הכל יחסים וקראתי שם משהו שבחורה צעירה כתבה.. הרגשתי איך היא מתארת לפרטי פרטים את מה שאני מרגישה, איך פתאום אני לא מרגישה שאני לבד בעולם והיה ברור לי סוף סוף שאני לא הוזה. וראיתי שקוראים לדבר הזה וסטבוליטיס.. לא שמעתי את השם הזה לפני כן אבל ידעתי שזה מה שיש לי. רגע לפני שהלכתי לספר לאמא שלי, כתבתי מכתב לאותה בחורה שהיא הצילה לי את החיים! תחושת ההזדהות שאני לא היחידה שסובלת חיזקה אותי עוד לפני שהבנתי את המשמעויות, ובאותו רגע היה לי ברור שגם אני אספר את הסיפור שלי כדי שאף אחת לא תרגיש שהיא לבד.

לא לבד 2

—————————

אשמח שתכתבי תגובה,

רגע קטן מזמנך שירגש אותי מאוד,

עדי

מה דעתכם על הפוסט?

* חובה

  1. תראי מה זה גורל, איזה מזל. ומדהים שאת יכולה להחזיר את התובנות שיש לך באמצעות הכתיסה ברטרס. מדהימה ומרתקת. נשיקות

    • יונית תודה על התמיכה והחיזוקים לאורך כל הדרך!

      החשיפה לא פשוטה אבל כל כך הרבה נשים סובלות ולא מדברות אז לפחות שירגישו שהן לא לבד!

      תודה לך,

      עדי

  2. מדהים שאת ממשיכה את השליחות ומעבירה את זה הלאה… יצרת כר פורה למידע לנשים שלא ישארו בעלטה…
    מעריצה אותך

    • דנהלה האהובה שלי,

      מי כמוך יודע ומכיר את הסיפור שלי ואת הרצון שלי לחשוף אותו כדי שאנשים ונשים יחשפו אליו ויבינו שהן לא לבד.

      אוהבת אותך ומודה לך שאת לצידי כל הדרך.

      הרופאה הפרטית שלי (-:

    • מיכל יקרה,

      תודה רבה לך!

      לא קל לי עם החשיפה אבל אני מאוד שלמה איתה ויותר שלמה שאני מבינה כמה נשים סובלות מאותן בעיות ולא מדברות.. ובאמת שאין לנו במה להתבייש.

      נעים להכיר (-:

      עדי

  3. אהובה שלי!
    כמה מדהימה את וכמה אני לומדת ממך כל יום 3> בטוחה שתעזרי להרבה בנות שמרגישות לבד, וזו מתנה עצומה, כמוך בחיים שלי

    • נטע היקרה לליבי מאוד!

      תודה שאת תמיד נותנת את התחושה שאת לצידי.. זה לא מובן מאליו.

      כייף ל לשמוע שאת נהנת מהבלוג (-:

      אוהבת אותך!

      עדי

  4. למרות שלעיתים החשיפה שלך קשה לי ולא תמיד יש לי יכולת נפשית להיזכר בסיוט שעברנו ביחד…אני גאה בך ויודעת שאת עושה מצווה ענקית לבנות אחרות,לילדות שחוות את מה שאת חווית.אני בטוחה ותמיד אמרתי שזו שליחות ענקית שלך לספר את סיפור חייך.לשתף ברגשות בקשיים ולדעת שתמיד יש אור בסוף התהליך.לחזק אחרות ולצאת מחוזקת.תבורכי

    • אמא שתדעי שאני יודעת שזה לא תמיד נעים לקרוא את מה שאני רושמת, אני גאה בך שאת מאפשרת לי את זה ובאמת כל החיים עודדת את החשיבות שבדבר. מכל התגובות שאני מקבלת אני מבינה כמה נשים סובלות ומתביישות ואני מבינה שהדרך שבה אני הולכת היא דרך נכונה.

      תודה לך אוהבת אותך ברמות שלא אוכל לתאר- את אישה מיוחדת במינה ואוטוטו עוד נשים יוכלו להיחשף אליך דרך הסרטונים.

      תודה, גם לאבא (-: אני 50% שלו…

  5. רק שתדעי באופן ברור אהובה: את אף פעם לא לבד. ואין כמוך שמעבירה את זה הלאה

    • איזה מתוקה את קוקה,

      אין ספק שלרגעים שאתה עובר משהו ואתה לא מכיר אף אחד אחר שעובר אותו אתה מרגיש לבד..

      אני מקווה שהבלוג באמת יגרום לנשים להבין שהן לא לבד ומה שהן חוות עוד הרבה נשים חוות רק לא מדברות,

      תודה לך (-:

      עדי

    • מאיה יקרה,

      תודה מעומק הלב על התגובה, אני באמת מתרגשת שאנשים משקיעים מזמנם לקרוא את מה שאני כותבת ולהגיב..

      במיוחד שאת מכירה את הסיפור מקרוב (-:

      נשיקות אהובה

  6. מאוד מרגש לקרוא את שכתבת.. את מצליחה להעביר את המסר באופן שבו הדברים נכנסים ללב .. מצווה גדולה את עושה לבנות אחרות!
    תמשיכי כך! :)

    • עדי יקרה,

      תגובות כמו שלך מחזקות אותי מאוד וגורמות לי להרגיש שאני בדרך הנכונה, תודה לך על התמיכה (-:

      נשיקות ומלא מזל טוב,

      עדי

  7. מצטרפת לכל מה שכתבו לך. מה שמעורר השראה זה התעצומות שך כבחורה כלכך צעירה להבין שמשהו לא בסדר, לא להתכחש ולהדחיק את גופך, למרות הסביבה …וגם מול הרופאים שלצערנו בחלקם מפגינים אדישות ובטחון שלא במקום.

    • היי גילי היקרה!

      אין ספק שהדרך הקלה ביותר עבורי היתה להתכחש ולא להתמודד עם מה שקורה לי במיוחד שהכל הרגיש כל כך חריג ולא ידעתי שקיים קושי במקום הזה, אבל אין ספק שהפתיחות בהית של ההורים שלי, והיכולת של אמא שלי להיות קשובה אלי ולנתב אותי לדרך נכונה כדי שנתמודד עם הבעיה, גרמה לי להילחם. ונלחמתי.. אספר על זה בהמשך..
      תתודה לך על ההתייחסות,
      תעדי

  8. עדי היקרה,
    אני מחכה כל יום בהתרגשות רבה לקרוא את החוויות מהעבר ומהתהליך.
    כל זיכרון מהעבר זורק אותי לתקופה שבה גם אני כמוך התחלתי לקיים יחסים, זה היה בגיל 18 כבר אחרי כל החברות שלי שרק סיפרו לי כל הזמן כמה זה כייף ומהנה.
    אבל לי לא היה כייף ולא היה מהנה, זה היה כואב.
    הבושה שלי מאימא שלי, שאגב ממש אבל ממש לא אהבה את העובדה שביתה הקטנה כבר לא ילדה.
    הבושה של לספר שגם אני כבר לא ילדה וגם זה כואב ולא נעים רק גרמה לי להרגיש עוד יותר רע עם עצמי.
    אז פניתי לחברות שלי, אבל גם שם לא מצאתי מענה כי לאף אחת לא הייתה בעיה כולן נהנו מזה, לאף אחת לא כאב.
    לקח לי הרבה זמן להבין וללמוד על עצמי מה לא בסדר, הרגשתי כמו בובה שבורה.
    אז תודה שהשיתוף שלך עושה לי תיקון

    • נטלי,

      אני נשבעת שאני עם דמעות בעיניים, מה שכתבת שלח לי חץ ללב! לא יכולה להסביר מה המילים שלך עשו לי…
      אני כל כך מרוגשת שהסיפור שלי חיזק ועוד ימשיך לחזק אותך.. כמה זה לא פשוט להרגיש כמו בובה שבורה ובאמת כשאין עם מי לדבר, את מי לשתף.

      תודה לך על מה שכתבת זה מחזק אותי בטירוף!

      תמשיכי לעקוב אחרי הסיפור שלי ותזכרי שלא בחרנו לקבל את זה, קיבלנו ואנחנו חזקות ומדהימות ונתגבר על כל מכשול,

      תודה!
      עדי

  9. עדי יקרה, אני שמחה לקרוא שאת אחרי, וברוך השם בריאה, שזה הכי חשוב.
    נשים רבות מתביישות לספר או לחשוף את מה שקורה להן, וחבל.
    אנו הנשים בדרך כלל מבינות ויכולות להכיל אחת את השנייה.
    צריך באמת להעלות את המיידע והפרטים על כל מיני תחושות כאבים התנפחויות ועוד, ולו רק כדי שנשים אחרות ייקראו ויידעו שיש דברים שהם קשורים לבריאות האישה.
    המון בריאות שמחה אושר וחיים קסומים ומלאים בחוויות ובבשורות טובות.