סיימתי את הקורס מדריכות ושובצתי בפלס… בא"ח גולני- ללא כל ספק המקום הטוב ביותר לשרת בו!

בסופי שבוע המשכתי ללכת לבדיקות- עוד גניקולוג, עוד בדיקת דם ואף אחד לא מצליח לזהות מה יש לי..

יום אחד קמתי בבוקר בבסיס והרגשתי שאני לא יכולה ללכת, כאבים חזקים תקפו אותי בדיוק לפני שהייתי אמורה להעביר שיעור על מא"ג בפני כיתת לוחמים צעירים. ביקשתי ממישהי שתחליף אותי והלכתי להתקלח.

הרגשתי שכולי כאובה, פיזית ונפשית.. חוסר ההבנה מצד כולם מה לעזאזל יש לי שיגע אותי. התחלתי להתקלח והרגשתי שאני נפוחה בצורה חריגה, כל האיבר מין שלי איך נקרא לזה.. לא במיטבו..

ביקשתי לנסוע הביתה וביקשתי מאמא שתיקח אותי לבית חולים. הגענו לבית חולים איכילוב, ואני בקושי הולכת. הגענו למיון נשים ושם ראה אותי רופא שדבר ראשון נתן לי את התחושה שהוא הכי מזלזל בי בעולם.. מעין תחושה של מה את מתבכיינת.. ואני ניסיתי להסביר שחייבים כבר למצוא מה יש לי, ולא הגיוני שהכול נפוח וכואב בלי סיבה.

הרופא ביקש ממני לעלות על המיטה וכרגיל לפתוח את הרגליים, הכרתי את הכיסא הזה כל כך טוב. הוא הסתכל לי שם למטה וישר קרא לעוד רופא שקרא גם הוא לעוד 2 סטאג'רים בחיים לא הרגשתי כל כך מבוקשת.. הם התחילו לבדוק אותי עם כל מיני מכשירים וראו באמת שמשהו חריג קורה שם. קמתי מהמיטה והתלבשתי, כשיצאתי מהחדר שמעתי את הרופא מדבר עם אמא שלי, שמעתי כל מיני מילים גדולות שאני לא מכירה, אני זוכרת מילה אחת קונדילומות.. לא הבנתי מה זה אומר ועולם האינטרנט לא היה נגיש כמו היום ואמרתי לעצמי העיקר שסוף סוף יודעים מה זה. רק מה שלא הבנתי זה את העובדה שחשבו שיש לי סרטן, נגעים על האיבר ושצריך לקחת ביופסיה ולבדוק אותם.

האמת מהנקודה הזאת הכל מעורפל אצלי בזיכרון, אני חושבת שהכול קרה כל כך מהר ועד שהספקתי לחשוב על מה קרה בבית חולים הגיע הסופ"ש..

יום ששי בצהריים ישבתי בשירותים, במגירה שלפניי היו מלא עיתונים, ואני כהרגלי תמיד נמשכתי ל"לאישה". פתחתי את המדור הכל יחסים וקראתי שם משהו שבחורה צעירה כתבה.. הרגשתי איך היא מתארת לפרטי פרטים את מה שאני מרגישה, איך פתאום אני לא מרגישה שאני לבד בעולם והיה ברור לי סוף סוף שאני לא הוזה. וראיתי שקוראים לדבר הזה וסטבוליטיס.. לא שמעתי את השם הזה לפני כן אבל ידעתי שזה מה שיש לי. רגע לפני שהלכתי לספר לאמא שלי, כתבתי מכתב לאותה בחורה שהיא הצילה לי את החיים! תחושת ההזדהות שאני לא היחידה שסובלת חיזקה אותי עוד לפני שהבנתי את המשמעויות, ובאותו רגע היה לי ברור שגם אני אספר את הסיפור שלי כדי שאף אחת לא תרגיש שהיא לבד.

—————————

אשמח שתכתבי תגובה,

רגע קטן מזמנך שירגש אותי מאוד,

עדי