סיפורי נשים

רוצים לדעת עוד? לחצו

חווית ברית מילה- לא של הילד שלי

סיפורי נשים

אנחנו שונות מגברים, בנויות שונה, חושבות שונה..

גם בתוכנו כל אחת היא עולם ומלואו ותמיד כייף ללמוד ולהכיר נשים חזקות, לשמוע וללמוד מהן

הייתי שמחה להכיר אתכן, נשים שעברו ושעוברות את התהליך-

אז

מי את? בת כמה את? יש לך ילדים? את נשואה? רווקה? באיזה מסגרת משפחתית את מביאה ילד- יחידנית, בחוזה, יחסים חד מיניים

איך את מתמודדת או התמודדת עם התהליך ברמה האישית, הזוגית והמשפחתית? איך הטיפולים השפיעו על הקשרים שלך עם חברות? איך הטיפולים השפיעו עליך מבחינה מקצועית, במקום העבודה?

הרי יש בך הרבה מעבר לטיפולים בחיים.

מה הסיפור שלך?

——————————————————

תכתבי לי ואפרסם rettersblog@gmail.com

סגור

שוב קיבלנו טלפון ומן העבר השני קול שמח ומאושר מודיע לנו "מזל טוב, מזל טוב",  תינוק נוסף הצטרף למשפחה המורחבת שלנו ובעוד שמונה ימים ניפגש כולנו לחגוג את המאורע ברוב הדרת מלך. את שאר הפרטים הטכניים נקבל בהמשך.

ברק סוגר את הטלפון, וניגש אליי בשקט לבשר לי את הבשורה בצרוף חיבוק מנחם ומבולבל. פניי נופלות, גופי כבד ובטני מתכווצת בשנייה. למרות הידיעה הברורה כי הטלפון היה צריך להגיע אלינו בשבוע הקרוב, עדיין קשה לי לשמוח לשמע הידיעה. אני חשה את המצפון שלי כמו משיכת חבל אשר  מנסה לשמוח לקראת ייצור חדש שהגיע לעולם לבין העצב הגדול ששורה עליי בכך ששוב אין זו אני אשר יכולה לבשר כי נולד לי תינוק.

בשמונה ימים הבאים אני מקווה שאהיה מוצפת בעבודות ומבחנים, או שלא אוכל למצוא מחליפה בעבודה או אולי מישהו יזדקק לי באופן בהול. אך לצערי אף אחד מאלה לא קורה.

היום השמיני הגיע והטלפון לא מפסיק לצלצל, תזכורת על האירוע, הסבר כיצד מגיעים למקום. "תגיעו בזמן שנוכל כולנו להצטלם", "אל תאחרו", "תתלבשו יפה".

השעות חולפות מהר ואני כבר צריכה להתארגן, גם כאב בטן פתאומי לא יציל אותי מהמצב כעת. אני מנסה לעמוד מול המראה, לנגב את הדמעות ולהחזיר לעיני את צבעם המקורי. איך יכול להיות שאירוע מסוים יכול לגרום אושר כל כך גדול לאחד ועצב כל כך עמוק לאחר. מה לא בסדר איתי? מדוע אינני יכולה לשמוח בשבילם?

ברק מאיץ בי כי השעון דוחק ואולי אף מביט בי בסלידה, לכך שאני שוקעת בעצמי בלבד ולא מסוגלת לשמוח בשביל מישהו אחר.

אני ניגשת אל הארון ובוחרת את השמלה הצמודה והיפה ביותר שלי, כדי שאף אחד לא יחשוב שמא אני בהריון כשאני לא. ואם כבר אני במצב הזה שלפחות פעם אחת יקנאו בי כל אותן עגלגלות ששכחו כבר מזמן כיצד נראה באמת גוף של אישה.

אנו מגיעים לאירוע, חונים בחנייה, ולפני שיוצאים מהאוטו לא שוכחים ללבוש מעיל שיגן על גופנו ולעטות מסכה שתסתיר את הכאב. כבר בכניסה אנחנו זוכים ללחיצות ידיים וקריאות "מזל טוב" מכל כיוון. ברק מושיט את יד ימין ללחיצה, וביד שמאל מחבק ועוטף אותי כמו הייתי אני התינוקת שלו. הברית כבר עומד להתחיל, אך מחפשים מישהו אשר ישא את התינוק עד אל המוהל. אבא של ברק ניגש אלינו ומצביע על השעון לרמוז על האיחור. הוא לוחש משהו באוזנו, וברק מהנהן. לפתע הוא מרפה את ידיו מאחיזתי. "לאן?" אני שואלת, אך גבו מופנה אליי ואין לי מי שישיב. אני תקועה במקום ולא מסוגלת לזוז, משתדלת כמה שפחות ליצור קשר עין עם אנשים, כך אשמע פחות ופחות את הברכות ששולחים לעברי.

שקט משתרר באולם, הברית מתחיל ואני עומדת לבדי ללא מגן, ללא מעיל. מקצה האולם אני רואה לפתע את ברק צועד ובידו כרית לבנה ועליה הרך הנולד. אני רוצה לצעוק לו, לקרוא לו, לומר לו כי התינוק הראשון שיחזיק בחייו יהיה התינוק שלנו. אך את הקולות נזעקים מגופו אין איש שומע, הקהל מתלחשש מאחד לשני וכולם מביטים בברק ואח"כ מביטים הם בי.

אין זה הזמן להזיל דמעות, היי חזקה, תני לו להתמודד בדרכו שלו. אני רומסת את תחושותיי תחת רגליי ומכריחה את עצמי להרים ראש בגאון ולחייך את החיוך הגדול ביותר שלי. לאחר דקה או שתיים אני מצליחה להירגע ולחשוב על דברים מצחיקים שיגרמו לי לחייך. אט אט עיני עולות מטה מן הרצפה ומצליחות להביט קדימה לעבר המוהל. "כל הכבוד, את עומדת בזה יפה" אני מעודדת את עצמי. "הכול תכף נגמר, וברק שוב יהיה לצידך". הברית מסתיים וכולם פונים למקומם, גם אני מנסה למצוא מהו מקומי. לפתע אני חשה משיכה במעילי ומשוכנעת כי המגן שלי חזר אליי. אני מסובבת את ראשי ומקווה לחיבוק. אך לא המגן הוא שעומד למולי כי אם אבא של ברק אשר מחייך אליי ואומר "בקרוב אצלך, רוצה להחזיק את התינוק?" אני מביטה המומה, דמעות חונקות את גרוני וידי משותקות. אני רוצה לצעוק עליו, לספר לו על ההפלה האחרונה שהייתה לי רק לפני שבועיים, על כאבי הזריקות שאני מקבלת כמעט בכל יום. אך מבינה כי אין טעם, הוא לעולם לא יוכל להבין..

_____________________________________________________________________

אני אורית, כיום בת 38. התחתנתי בגיל 20 וחצי (ככה זה אצל דוסים), שנה אחרי שהתחתנתי נולד לי האחיין הראשון והמדהים שלי. כל כך התרגשתי ממנו, ואהבתי אותו שהודעתי לברק, הבן זוג שלי, גם אני רוצה יצור קטן ומתוק שכזה. אז אחרי 8 חודשים של גלולות הפסקתי אותם וניסינו להיכנס להריון. עד אז לא היה לי מושג מה זה אומר, הרי רק רוצים הריון וכבר זה מגיע, אז זהו שלא. אחרי שנה של ניסיונות להרות (אז עוד נהנתי מהנסיונות הללו) נכנסתי להריון הייתי בעננים וסיפרתי לכולם.

אחרי 3 שבועות הייתי צריכה לספר לכולם שזה כבר נגמר. זו היתה ההפלה הראשונה שלי, אחת מתוך 6. לבסוף אחרי 7 שנים של טיפולים, הפריות, הזרקות זרע, חיפוש מה הבעיה, טיפולים הומאופתים, עוד הפלות והרבה בכי ודמעות, נכנסתי להריון וילדתי את ביתי הראשונה- שי. ככה גם ראינו אותה מתנה נפלאה שהציפה אותנו באושר. אז לסיכום – היום אני אמא ל4 ילדים. שי בת 10.6 שנולדה מהפריה, זיו בת 9 שנולדה ממוקפאים, אורן בת 4 שנולדה מאהבה, ואמתי בן שנתים שנולד מניסים.

1אורית קמין
אורית קמין
2אורית קמין
———————————–

תודה שהגעת וקראת עד לכאן,

מחכה לתגובה שלך,

אורית

מה דעתכם על הפוסט?

* חובה