תמיד לפני החגים הייתה אוירה מיוחדת במשפחה שלנו… משהו קסום ומיוחד..

אמא שלי תמיד אומרת שאם אבא שלי לא היה מקפיד לשמור על המסורת ולכבד את המשפחה שלו ואת החגים היא בכנות הייתה מחפפת..

אז גדלתי בבית עם ערכים חזקים של מסורת- מסורת משפחתית של אחדות בחגים ותמיד אותה טקסיות- היינו לובשים בגדים חדשים, ותמיד נוסעים לסבא של אבא, סבא יעקב כדי לאחל חג שמח גם אם זה היה רק לחצי שעה. בסוף שכבר היינו מגיעים לערב חג, אבא שלי תמיד הקפיד שנהיה בשקט ואנחנו ממש אוהבים לצחוק ולדבר, מנצלים כל רגע בצחוקים וביטות מתחת לשולחן לפני שהוא מסתכל עלינו בעיניים פתוחות ואנחנו יודעים שרצוי שנפסיק.

לאבא שלי, כך אני מרגישה יש חולשה אלי, אם הוא רק רואה אותי טיפה לא מחייכת, או בוכה, אני מרגישה שהלב שלו נשבר. אין לו מסוגלות להכיל את זה ברמה הרגשית.. אבא שלי אדם מיוחד ובטח כמעט כל אחת ואחד אומרים את זה על אבא שלהם, אבל אבא שלי מעבר לעובדה שהוא אבא מדהים בעיני ובן זוג מקסים לאמא שלי הוא אישיות מיוחדת- אדם מלא בערכים, נתינה ללא גבולות, איש אהוב, צנוע, עם לב ונשמה שבאמת רק מי שפגש בו ומכיר אותו יבין על מה אני מדברת.. קשה לתאר אותו במילים- הוא כולו לב אחד גדול!

מאז החתונה החגים שלי נראים קצת אחרת.. אני לא מצפה להם כמו שציפיתי… אני מרגישה שכל מי שסביבי בהריון, כאילו אלוהים מחלק מתנות קטנות לכולם לפני החגים ורק אותי הוא שוכח..

הפחד מלבכות בערב חג, הפחד שישאלו אותי מה איתך? איך את מרגישה? בעזרת השם בקרוב תהיי בהריון.. רק הפחד מלפני הורס אותי מבפנים.. וכאן גם המחיר שאני משלמת בלשתף ולחשוף.. אני חשופה מול כולם, מול כל מי ששואל ומתעניין, אני לא מסתירה שאני מאוד רוצה להיות אמא, שאני כבר מאחלת לעצמי שיגיע הרגע ואני אתבשר בבשורה שגם אני בהריון.. אני כל כך עצובה, עצובה מהמחשבה שעוד חג הגיע ואני עדין לא אמא.