התגייסתי.. איזה מן רגע הזוי, שפתאום ממתבגרת שמרגישה שהחיים בידיים שלה, את הופכת להיות רכוש.

רכוש של הצבא.

אם לא הייתי חווה כל כך הרבה טלטלות במסגרת השירות שלי, לא הייתי מבינה כמה כוח יש במשפט  הזה- רכוש של הצבא.

התגייסתי.. ואני עם אותו בן זוג מסוף התיכון.. אין הסבר שיתאר כמה גדלות נפש צריך ילד בן 18 כדי לעמוד לצד חברה שלו שסובלת מכאבים ולא סתם כאבים.. במקום אינטימי, שאף אחד לא מדבר על זה, שאף אחד לא באמת מבין מה אתם חווים..

תמיד אמרתי שבעיות מיניות אצל האישה זה ממש לא רק שלה.. זה שלה ושל בן הזוג שלה. הנרתיק הוא אולי האיבר היחיד בגוף שאם כואב אז כואב לשניכם.. לך אולי פיזית אבל לבן זוג שלך נפשית.

כשאת בצבא את מחויבת להוכיח אם את חולה.. איך תוכיחי לרופא צבאי שרואה עשרות כמוך כל יום שאת ממש לא מנסה להתחמק מהשירות, שאת באמת חולה.. אני שגדלתי בבית שמושתת על ערכי הצבא, עם אבא ששנים אחרי השחרור עשה מילואים בהתנדבות, שחי ונושם את הצבא מהיום שאני זוכרת את עצמי, ממש לא מנסה להתחמק. להפך מחפשת שיעזרו לי, שיבינו אותי, שיתנו לי מענה לסבל שאף אחד לא מצליח להבין מהו..

השבירה הגיעה אחרי סופ"ש בבית.. הייתי באמצע קורס מדריכות חי"ר ויצאנו רק ביום ששי.. וכמו נערה/חיילת טיפוסית עם בן זוג חיכיתי לרגע בו נוכל לבלות ביחד..

בילינו ביחד.. היה לנו כל כך כייף. החיבור שלנו תמיד היה מיוחד, מלא בהבנה והכלה.

ניסינו לשכב, אבל הפעם זה היה קשה, כל כך קשה שלא הפסקתי לדמם.. לא ידעתי איך לעצור את הדמעות. הרגשתי כל כך מתוסכלת ולא הצלחתי להבין איך פעולה כל כך פשוטה פשוט לא הולכת לי.

כעסתי על כולם, הרגשתי שאני אובדת עצות ושאני גם כל כך מתביישת לדבר על מה שעובר עלי, כאילו מי יבין אותי?

חזרתי לקורס ביום ראשון עם אבן כבדה על הלב, המחשבות לא שחררו אותי וביקשתי לראות רופא. הרופא מיד הפנה אותי למיון בבית חולים. אני זוכרת את עצמי אולי ברגעי השבר הכי קשים בחיי.

הגעתי לסורוקה בבאר שבע, ליווה אותי אחד המפקדים של הקורס, שזאת סיטואציה מביכה בפני עצמה.. נכנסתי לרופא והוא הוציא את האפרוח/ברווז- המכשיר לבדיקה ששנאתי כל כך.. הוא ניסה לבדוק אותי ואני דיממתי.. שלחו אותי הביתה.

הפכתי להיות רכוש של הצבא.. כל הבדיקות והפגישות עם הרופאים היו מטעם הצבא והייתה תחושה שרק "בודקים" אותי אם אני באמת סובלת נורא.

אני יושבת עם עצמי ונזכרת בתקופה הזאת.. איך ברגע אחד קטן החיים טלטלו אותי ושברו לי את השיגרה.. מחיילת לילדה חולה. ואני חושבת כמה זה דומה לטיפולים, כמה אנחנו מתכננות ומדמיינות איך יראו רגעים והם פשוט משתנים. עם כל הקושי הייתי אופטימית וידעתי שבסוף יעלו על הבעיה שלי.

רוצה לדעת מה עבר עלי לפני? לחצי

—————————

אשמח שתכתבי תגובה,

רגע קטן מזמנך שירגש אותי מאוד,

עדי