הפוסט 2 עדי הופיע ראשון בהרטרס

איך מתחילים להתמודד עם מילה כל כך מורכבת שטומנת בחובה קשיים כה רבים?

אחרי שקראתי בעיתון לאישה את מה שכתבה הבחורה, ואחרי ששיתפתי את אמא שלי

הפוסט וסטבוליטיס הופיע ראשון בהרטרס

זה שימח אותי במקצת לדעת שלפחות אם יש לי וסטיבוליטיס אז אפשר לחפש מידע, לקבל טיפול ראוי ולהבין איך יוצאים למלחמה.. מלחמה להחזיר לעצמי את הנשיות, את הילדותיות, את התחושה שאני מסוגלת להיות כמו כולן…

קבענו פגישה לפרופ' בורנשטיין בחיפה, אני אפילו זוכרת מה לבשתי.. הייתי כל כך תמימה.. ילדה בת 18 שבאה עם אמא שלה לקבל עוד חוות דעת מרופא, רופא שיבדוק אותה וישאיר לה עוד צלקת באזור הכי אינטימי לכל אישה.

נכנסנו אליו, הייתי מלאת פרפרים מצד אחד של התרגשות, מצד שני של חששות.. התיישבנו מולו והתחלתי לספר לו לפרטי פרטים, איך הפעם הראשונה שלי, הרגע שכל ילדה/נערה מצפה לו ומדמיינת אותו, הפך בן רגע לחוויה אחרת..הוא הקשיב לי ולמה שסיפרתי וביקש שארד לפרטי פרטים..

בשיחה עם הרופא הבנתי שכל התסמינים שאני סובלת מהם, לא בדיוק התסמינים שמאפיינים את הוסטיבוליטיס.. והייתי במתח. ביקשתי ממנו שיבדוק אותי.

פעם ראשונה שראיתי מכשור כל כך משוכלל, מצלמות תלת מימד, כיסא נוח ומפנק, כזה שלרגע היה אפשר לחשוב שעוד שנייה קופצים אגרופים מהמשענת ועושים לי מסג'. הוא היה מאוד עדין וביקשתי שיסביר לי בכל שלב מה הוא עושה.. הוא ניסה לגעת לי שם אבל אני הייתי כל כך כאובה, נפשית ופיזית, לא יכולתי יותר הרגשתי שאני נאנקת מפחד מהכאב ומהכאב עצמו וישר התחלתי לבכות… מעטות הפעמים שלאורך השנים עליתי על כיסא הגניקולוג והדמעות לא זלגו..

הוא סיים את הבדיקה ואמר לי שיש לי וסטיבוליטיס, חייכתי לעצמי כי כבר זיהיתי את השם מהכתבה בעיתון. הוא התחיל להסביר לי לפרטי פרטים מה זה בעצם המילה הזאת שהולכת במובן מסוים לשנות אותי ואת הייעוד שלי בחיים.

לפני 13 שנים עולם האינטרנט לא היה נגיש ומוצף במידע כמו היום… עדין גם היום קשה למצוא ברשת נשים שמשתפות בנושא, שכותבות על התהליך ועל התמודדות עם הבעיה. לכן אני אמשיך לספר את הסיפור שלי ולהציף אותו ואת מה שעברתי ועדין עוברת…

——————————

אהבת? מוזמנת לכתוב לי,

עדי

הפוסט וסטבוליטיס- למה אף אחד לא יודע מה זה?? הופיע ראשון בהרטרס

כל מחזור היה מלווה בדימומים קשים שגרמו לי ללכת עם 3 תחבושות אולדייז נייט וגם זה לא היה מספיק. והבנתי שטמפון זה הפיתרון בשבילי.

החלטתי לנסות.. אני מנסה ומנסה ולא מצליחה. בשלב כלשהו התחלתי לתהות מה אני עושה לא בסדר, אבל הייתי יחסית צעירה אז אני משערת שלא התעסקתי בזה יותר מדי.

יש מן קטע כזה כשלא מצליחים במשהו לכולם יש עצות.. רק פה, מדובר בנושא כל כך אינטימי.. וגם זה לא הפריע לאמא שלי/דודה שלי/חברות של אמא לתת עצות…

תרימי את הרגל על השירותים/על השיש ותנסי

תשבי בשירותים- יהיה לך הכי נוח לדחוף את הטמפון פנימה

אולי את יבשה, שימי ג'ל ואז זה יחליק

היום בהסתכלות אחורה אני מבינה שזה היה הסימן הראשון לזה שיש בעיה, אבל מי חושב על זה ברגעים כאלה?

—————————

אשמח שתכתבי תגובה,

רגע קטן מזמנך שישמח וירגש אותי מאוד,

עדי

הפוסט להחדיר טמפון הופיע ראשון בהרטרס

בסופי שבוע המשכתי ללכת לבדיקות- עוד גניקולוג, עוד בדיקת דם ואף אחד לא מצליח לזהות מה יש לי..

יום אחד קמתי בבוקר בבסיס והרגשתי שאני לא יכולה ללכת, כאבים חזקים תקפו אותי בדיוק לפני שהייתי אמורה להעביר שיעור על מא"ג בפני כיתת לוחמים צעירים. ביקשתי ממישהי שתחליף אותי והלכתי להתקלח.

הרגשתי שכולי כאובה, פיזית ונפשית.. חוסר ההבנה מצד כולם מה לעזאזל יש לי שיגע אותי. התחלתי להתקלח והרגשתי שאני נפוחה בצורה חריגה, כל האיבר מין שלי איך נקרא לזה.. לא במיטבו..

ביקשתי לנסוע הביתה וביקשתי מאמא שתיקח אותי לבית חולים. הגענו לבית חולים איכילוב, ואני בקושי הולכת. הגענו למיון נשים ושם ראה אותי רופא שדבר ראשון נתן לי את התחושה שהוא הכי מזלזל בי בעולם.. מעין תחושה של מה את מתבכיינת.. ואני ניסיתי להסביר שחייבים כבר למצוא מה יש לי, ולא הגיוני שהכול נפוח וכואב בלי סיבה.

הרופא ביקש ממני לעלות על המיטה וכרגיל לפתוח את הרגליים, הכרתי את הכיסא הזה כל כך טוב. הוא הסתכל לי שם למטה וישר קרא לעוד רופא שקרא גם הוא לעוד 2 סטאג'רים בחיים לא הרגשתי כל כך מבוקשת.. הם התחילו לבדוק אותי עם כל מיני מכשירים וראו באמת שמשהו חריג קורה שם. קמתי מהמיטה והתלבשתי, כשיצאתי מהחדר שמעתי את הרופא מדבר עם אמא שלי, שמעתי כל מיני מילים גדולות שאני לא מכירה, אני זוכרת מילה אחת קונדילומות.. לא הבנתי מה זה אומר ועולם האינטרנט לא היה נגיש כמו היום ואמרתי לעצמי העיקר שסוף סוף יודעים מה זה. רק מה שלא הבנתי זה את העובדה שחשבו שיש לי סרטן, נגעים על האיבר ושצריך לקחת ביופסיה ולבדוק אותם.

האמת מהנקודה הזאת הכל מעורפל אצלי בזיכרון, אני חושבת שהכול קרה כל כך מהר ועד שהספקתי לחשוב על מה קרה בבית חולים הגיע הסופ"ש..

יום ששי בצהריים ישבתי בשירותים, במגירה שלפניי היו מלא עיתונים, ואני כהרגלי תמיד נמשכתי ל"לאישה". פתחתי את המדור הכל יחסים וקראתי שם משהו שבחורה צעירה כתבה.. הרגשתי איך היא מתארת לפרטי פרטים את מה שאני מרגישה, איך פתאום אני לא מרגישה שאני לבד בעולם והיה ברור לי סוף סוף שאני לא הוזה. וראיתי שקוראים לדבר הזה וסטבוליטיס.. לא שמעתי את השם הזה לפני כן אבל ידעתי שזה מה שיש לי. רגע לפני שהלכתי לספר לאמא שלי, כתבתי מכתב לאותה בחורה שהיא הצילה לי את החיים! תחושת ההזדהות שאני לא היחידה שסובלת חיזקה אותי עוד לפני שהבנתי את המשמעויות, ובאותו רגע היה לי ברור שגם אני אספר את הסיפור שלי כדי שאף אחת לא תרגיש שהיא לבד.

—————————

אשמח שתכתבי תגובה,

רגע קטן מזמנך שירגש אותי מאוד,

עדי

הפוסט הכתבה בעיתון לאישה הופיע ראשון בהרטרס

רכוש של הצבא.

אם לא הייתי חווה כל כך הרבה טלטלות במסגרת השירות שלי, לא הייתי מבינה כמה כוח יש במשפט  הזה- רכוש של הצבא.

התגייסתי.. ואני עם אותו בן זוג מסוף התיכון.. אין הסבר שיתאר כמה גדלות נפש צריך ילד בן 18 כדי לעמוד לצד חברה שלו שסובלת מכאבים ולא סתם כאבים.. במקום אינטימי, שאף אחד לא מדבר על זה, שאף אחד לא באמת מבין מה אתם חווים..

תמיד אמרתי שבעיות מיניות אצל האישה זה ממש לא רק שלה.. זה שלה ושל בן הזוג שלה. הנרתיק הוא אולי האיבר היחיד בגוף שאם כואב אז כואב לשניכם.. לך אולי פיזית אבל לבן זוג שלך נפשית.

כשאת בצבא את מחויבת להוכיח אם את חולה.. איך תוכיחי לרופא צבאי שרואה עשרות כמוך כל יום שאת ממש לא מנסה להתחמק מהשירות, שאת באמת חולה.. אני שגדלתי בבית שמושתת על ערכי הצבא, עם אבא ששנים אחרי השחרור עשה מילואים בהתנדבות, שחי ונושם את הצבא מהיום שאני זוכרת את עצמי, ממש לא מנסה להתחמק. להפך מחפשת שיעזרו לי, שיבינו אותי, שיתנו לי מענה לסבל שאף אחד לא מצליח להבין מהו..

השבירה הגיעה אחרי סופ"ש בבית.. הייתי באמצע קורס מדריכות חי"ר ויצאנו רק ביום ששי.. וכמו נערה/חיילת טיפוסית עם בן זוג חיכיתי לרגע בו נוכל לבלות ביחד..

בילינו ביחד.. היה לנו כל כך כייף. החיבור שלנו תמיד היה מיוחד, מלא בהבנה והכלה.

ניסינו לשכב, אבל הפעם זה היה קשה, כל כך קשה שלא הפסקתי לדמם.. לא ידעתי איך לעצור את הדמעות. הרגשתי כל כך מתוסכלת ולא הצלחתי להבין איך פעולה כל כך פשוטה פשוט לא הולכת לי.

כעסתי על כולם, הרגשתי שאני אובדת עצות ושאני גם כל כך מתביישת לדבר על מה שעובר עלי, כאילו מי יבין אותי?

חזרתי לקורס ביום ראשון עם אבן כבדה על הלב, המחשבות לא שחררו אותי וביקשתי לראות רופא. הרופא מיד הפנה אותי למיון בבית חולים. אני זוכרת את עצמי אולי ברגעי השבר הכי קשים בחיי.

הגעתי לסורוקה בבאר שבע, ליווה אותי אחד המפקדים של הקורס, שזאת סיטואציה מביכה בפני עצמה.. נכנסתי לרופא והוא הוציא את האפרוח/ברווז- המכשיר לבדיקה ששנאתי כל כך.. הוא ניסה לבדוק אותי ואני דיממתי.. שלחו אותי הביתה.

הפכתי להיות רכוש של הצבא.. כל הבדיקות והפגישות עם הרופאים היו מטעם הצבא והייתה תחושה שרק "בודקים" אותי אם אני באמת סובלת נורא.

אני יושבת עם עצמי ונזכרת בתקופה הזאת.. איך ברגע אחד קטן החיים טלטלו אותי ושברו לי את השיגרה.. מחיילת לילדה חולה. ואני חושבת כמה זה דומה לטיפולים, כמה אנחנו מתכננות ומדמיינות איך יראו רגעים והם פשוט משתנים. עם כל הקושי הייתי אופטימית וידעתי שבסוף יעלו על הבעיה שלי.

רוצה לדעת מה עבר עלי לפני? לחצי

—————————

אשמח שתכתבי תגובה,

רגע קטן מזמנך שירגש אותי מאוד,

עדי

הפוסט אני מדממת הופיע ראשון בהרטרס

המשפט הזה גרם לי תקופה ארוכה לתהות עם עצמי ולחשוב שאולי כל הבעיות שלי הן נפשיות, שאולי הגוף עד כדי כך מושפע מהנפש ברמה כזאת, שכואב לי כל פעם שאני רוצה לשכב עם הבן זוג שלי, שכואב לי כל פעם שאני מגיעה לגיניקולוג..

חזרתי ממנו הביתה וישבתי על המדרגות בכניסה, בכיתי לאמא שלי ואולי לכל מי שהיה שם.. מי הוא שיגיד לי שאני חולה בראש וצריכה סקסולוג? מי הוא שיחרוץ את הלב שלי בצורה כזאת ולא ינשום שנייה ויבין שהוא עושה צלקת בלב של ילדה בת 18.

אני ידעתי שמה שיש לי הוא גופני- החזקתי את עצמי חזק כדי לא ליפול אחרי אמירה כזאת..

הכאב שלי הוא פיזי, כואב לי בנרתיק ומי תבין? רק מי שכואב לה גם.

אני כותבת לגניקולוגים- בבקשה תהיו יותר רגישים…

—————————

אשמח שתכתבי תגובה,

רגע קטן מזמנך שירגש אותי מאוד,

עדי

הפוסט הוא אמר לי שאני חולת נפש הופיע ראשון בהרטרס

רק סיימתי את התיכון, רק השנייה עליתי על הבמה עם שמלה אדומה מזעזעת ושיחקתי אמא פריחה, אני עוד ילדה, לא מבינה בכלל מה המשמעות של המילה לקיים יחסים..

בסרטים הכל נראה כל כך קל, כל כך פשוט.. מדליקים נרות, האישה לובשת איזה בגד סקסי שהיא קנתה במיוחד למפגש עם גבר החלומות שלה שיגיע על הסוס הלבן, והם מתחילים להתנשק.. בסוף הם שוכבים..

גם אני רציתי לחוות ככה את הפעם הראשונה שלי.. תמיד דמיינתי את זה במים, הייתה לי מעין פנטזיה- בג'קוזי עם נרות, תחתונים סקסיות וסבון קצף מפנק..

ואז הגיעה אמא- "זה ממש לא כמו בסרטים!" לא הבנתי למה היא מנפצת לי את הפנטזיות, נערה מתבגרת עם הורמונים משתוללים, מותר לי לפנטז ולהנות מזה.

נסענו לצימר, כל כך התרגשתי, פעם ראשונה בצימר עם בן זוג, הכל היה מושלם, כמו בסרטים, עד שהגענו לג'קוזי.. הבנתי שהכאבים שלי הם לא סתם, שילדה לא סובלת במשך שנה ואין לה כלום.. חזרתי הביתה שבורה, בוכה ומתוסכלת..

ראיתי בעיניים של אמא שלי את הדמעות, היא אישה חזקה, ממש לא בוכה בקלות.. אבל היה ברור לשתינו שיש בעיה.

התחלנו במירוץ.. אחרי הרופאים, אחרי הסקרנות מה יש לי..

הייתי לפני הגיוס לצה"ל, התקבלתי להיות מדריכת חי"ר.. בנקודת הזמן הזאת הבנתי שעומדת בפני תקופה מאתגרת… בשבילי ובשביל המשפחה שלי… כדי להבין למה כואב לי…

 ————————–

אשמח שתכתבי תגובה,

רגע קטן מזמנך שירגש אותי מאוד,

עדי

הפוסט בסרטים הכל נראה כל כך קל הופיע ראשון בהרטרס