פוסט שלא נכתב- תחילת הדרך. (אוקטובר 2014) יום הולדת 36

בא לי לצעוק את זה. בא לי להגיד את זה לכל מי שעובר לידי ברחוב

בא לי לשתף את זה.

את הציפייה, את הקושי, את החשק, את האכזבה.

את השימחה, את הבכי, את הלבטים, את הקנאה, את הנחישות, את האומץ, את ההתמדה.

בא לי להגיד את זה בקול רם-

אבל ששששש… זה צריך להישמר בסוד.

כי מי משתפת על הרחם שלה בקולי קולות?

מי צועקת את הביציות? והשחלות? אפילו בין החברות הטובות.

אז שששש… שתיקה.

וגם כשיש כבר איזה זיק של תקווה ושמחה…

אז אומרים לי: שששש….. שלא יהייה עין הרע.. תשמרי לעצמך את הבשורה.

.

אז בא לי לצעוק- אני בחרתי להיות אמא!!!

ומהרגע הראשון של סלילת הדרך הראשונה– בא לי לצעוק את זה– כי זאת לא בושה!!!

שנים של התעסקות עם זוגיות, למה לא קורה לי?

ולמה נעלמים?

ולמה הם לא מתקשרים?

ולמה קובעים דייט ושוכחים?

ולמה מבטיחים לי הבטחות ולא מקיימים?

ולמה מסביבי כולם מתחתנים?

ולמה הם אף פעם לא נשארים. ?

החלטתי לקחת אחריות בחיים.

ההחלטה נפלה על הפור של יומולדת 36, אחרי תהליך העצמה שעברתי.

אחרי הרבה שאלות, תהיות, התמודדויות, מחשבות , בכי וצחוק-

(כן , המזל שלי זה הומור וצחוק)

הרבה התעסקות עם הפנטזיה הזוגית של נסיך ונסיכה- ואיך לי זה לא קורה..תחושת קורבנות. ומה עושים בדיוק עם זה?

התחלתי את הדרך… להורות- בלב שלם , בטוחה ונחושה.

ואז כמו בום.. הכרתי בחור.

סימן מאלוהים? דיבור עם היקום?

האדמה היציבה שבניתי במשך שנה – רעדה!!!

אז התחלתי- (עם הבחור) ונתתי הזדמנות לסיפור הנסיכה הקסומה..

אבל… הבחור לא רצה.

איך חוזרים ליציבות של ההתחלה?

איך חוזרים לתהליך אחרי רעידת האדמה?

וצריך לבחור תורם – לא מאהבה.

ומלא בדיקות דם- ותחושת דקירה בכל איבר… ( גם בלב)

והפנטזיה.. שוב התנפצה.

הייתי הפעם  כ"כ קרובה!!!

ואחרי תקופת אבל על הפספוס (אולי), על האכזבה.

ניפוץ תחושת הביחד.

התקווה האחרונה.

חזרתי לדרך האבנים הצהובות והמתגלגלות-

חזרתי למסלול- לתהליך במלוא הכוח ואהבה.

ופשוט רציתי (ועדיין רוצה ) לצעוק את זה-

בחרתי!!! בחרתי להיות אמא !!! וזאת לא בושה!!!

————————————————————————

תודה שקראת עד כאן, 

מוזמנת לרשום לי