ההריון עם ארבל התחיל בבטא 37.
מה זה הדבר הזה בכלל?? איזו מן בטא זאת??
ראיתי את התוצאה ובכלל לא הבנתי אם אני אמורה לשמוח….
ארבע שנים אני מצפה לבטא, ועד שהיא מגיעה היא כל כך נמוכה??
החברות שלי שמחו וברכו אותי, ואני בכלל לא הייתי במקום הזה.
אם יש משהו שהטיפולים מלמדים אותך זה להיות סקפטית. לקבל הכל בחשדנות מסויימת. להאמין בטוב ביותר ולהתכונן לגרוע מכל.
אז לא שמחתי מהבטא. חיכיתי שהיא תכפיל את עצמה.
ואז שהיא תכפיל את עצמה שוב. ושוב ושוב. ככה שבועיים בערך.
וגם כשכבר היה ברור שהבטא עולה יפה, ושזה הריון אמיתי כמו שחלמתי, עדיין לא יכולתי לשמוח באמת.
פחדתי להתחבר להריון, פחדתי להתחבר לעובר. מי יודע כמה זמן יש לנו ביחד? מי יודע אם נגיע לשבוע 12? לחודש רביעי?
פחדתי על עצמי. פחדתי שאני אאבד את ההריון הזה ואצטרך לחזור לטיפולים. הייתי במקום שבכלל לא איפשר לי להתחבר נפשית לכל התהליך, להבין שגדל לי בתוך הבטן, בתוך הגוף, יצור חי.
חשבתי רק על הזריקות, ועל השאיבות וההחזרות ועל זה שאין לי כוחות לעבור את זה שוב כרגע…..
רק בסקירה הראשונה פתאום נפל האסימון הראשון בדרך להבנה שזה באמת קורה, שאני באמת בהריון ושברוך השם הכל נראה תקין וטוב.
זה היה הרגע הראשון שבו הרשתי לעצמי להתרגש באמת. זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי בהריון הזה מאושר ולא מפחד.