הגעתי לגיל 38 ולא מצאתי בן זוג. היה לי ברור שאני צריכה להתחיל תהליך כדי להיות אמא.

לשמחתי מסביבי היו עוד כמה חברות שגם היו בתהליך להביא ילד לבד והרגשתי כי החיבור איתן מחזק אותי ואת ההחלטה שלי.

עשיתי את כל הבדיקות הנדרשות וקבעתי תור למכון הזרע בבלינסון. היה לי מאוד חשוב לבחור מישהו שדומה לי, בריא, גבוה ועם רמת משכל גבוהה. לשמחתי היה מבחר ולא לקח לי הרבה זמן להיסגר על עצמי. בחרתי זרע וקבעתי תור להזרעה… ואז הכרתי מישהו.

היינו ביחד כמעט שנה עם הפסקה באמצע והבנתי שאנחנו צריכים לדבר, לעשות תיאום ציפיות. היה לי קשה כי ידעתי שאם אני רוצה להיות אמא אולי אצטרך לוותר עליו. לו כבר היו 3 ילדים מהנישואים הקודמים שלו, הוא עבר את השלב של החיתולים ופתאום אני מעוניינת להחזיר אותו לשם. קיוויתי שהוא ירצה לעבור איתי את התהליך..

בהתחלה הוא באמת רצה והתחלתי מחדש אך די מהר ראיתי שהוא נלחץ והבנתי שלא אזכה להביא ילד עם בן זוג.

לא הייתה לי אפשרות להתמהמה, כבר הגעתי לגיל 39 וידעתי שאני חייבת לחזור לתהליך ומהר.. המשפחה שלי תמכה בי לאורך הדרך, בחרתי לשתף אותם בתהליך כדי שלא ארגיש לבד.

חזרתי לבלינסון ועשיתי 5 הזרעות, כולן מאותו הזרע, אך לצערי ללא הצלחה. המליצו לי לעבור להפריה והחלטתי בשלב הזה שאני עוברת מהציבורי לפרטי והגעתי לפרופ' עמי עמית. הוא שלח אותי לבדיקת AMH. הבדיקה הראתה כי איכות הביציות שלי לא טובה ובשלב הזה הוא כבר המליץ לי לא לבזבז את הזמן שלי וללכת על תרומת ביצית.

היה לי מאוד קשה בהתחלה לחשוב על זה שאביא ילדים שהם לא שלי אלא רק שאני סוחבת ברחמי, אבל עמי השרה עלי תחושת ביטחון וגרם לי להבין שהשד לא כל כך נורא ועדיף לי להיות אמא בהקדם מאשר "לבזבז" זמן יקר על טיפולים.

הגיע היום של הטיסה לקייב, הייתי בלחץ למרות שעמי הסביר לי את התהליך. סה"כ טסנו 15 נשים שכולן הלכו לעבור החזרת עוברים טריים מתרומת ביצית. ישנו לילה, ויום למחרת אחת אחרי השנייה נכנסנו להחזרה. החזירו לי 2 יפים. אחרי זה הלכתי לנוח, קיוויתי שזה יעזור לקליטה של העוברים.

אחרי 14 ימים קיבלתי בטא שלילית, הייתי מאוכזבת אבל אופטימית כי ידעתי שיש לי עוד 2 מוקפאים ואני יכולה לעבור את ההחזרה בארץ.

שוב פעם התחיל מסע של קבלת הורמונים, זריקות בטוסיק ובבטן וכדורים. אחות קופת חולים, אמא או חברה הזריקו לי, לא הייתי מסוגלת להזריק לעצמי. כבר הייתי מאוד נפוחה והתפללתי שהטיפול הזה יהיה המנצח, הרגשתי שהזמן עובר לאט ואני מתחילה להישבר לרסיסים. החזרתי את העוברים ושוב פעם קיבלתי תשובה שלילית.

לא ידעתי איך לקום, הרגשתי שאני עייפה נפשית ופיזית, המשפחה עודדה אותי, תמכה וחיזקה וכולם ניסו לתת לי תחושה שהנה ועוד רגע זה קורה, עוד רגע ואני אהיה בהריון. הרגשתי מאוד עצבנית ומתוחה, בכיתי הרבה, כאב לי כל הגוף ושנאתי את עצמי. כל הטוסיק שלי היה עם כתמים שחורים. לקח לי חודשיים לאסוף את עצמי ולהחליט שאני חוזרת לעוד החזרת עוברים טריים בקייב.

קיבלתי תשובה חיובית, ישבתי במשרד עם הבוס שלי, שכל תקופת הטיפולים תמך בי ועודד אותי ואיפשר לי כל מה שהייתי צריכה העיקר שבסוף אהיה בהריון. הוא זה שפתח את המחשב וראה על הצג 387!! הוא אמר לי שיש לי תאומים. שמחתי כי הבנתי שאם זה תאומים אני לא צריכה לחזור לטיפולים. אחרי יומיים הבטא השלישה את עצמה ובבדיקת דופק אכן נצפו שני שקים עם שני דפקים.

ההריון לא היה קל, סבלתי מדימומים, הזרקתי בטוסיק וקיבלתי הורמונים עד חודש חמישי והייתי בשמירת הריון. הייתי נפוחה ולא ראיתי או זכרתי כבר איך נראים הקרסוליים שלי. אבל ידעתי שאעשה הכל כדי לסיים את ההריון בטוב.

ילדתי בניתוח קיסרי 2 בנות מתוקות, מאיה ושירה ומאז השתנו לי החיים.

הן שלי לכל דבר, אני סחבתי אותן, עברתי הרבה סבל בשביל שהן יגיעו לעולם וביום יום מעסיק אותי רק כמה כייף לי שיש לי אותן.. הכל מתגמד כי עכשיו יש לי משפחה, זכיתי ועשיתי שתהיה לי משפחה. זה היה בידיים שלי ואני בחרתי דרך.. שאני שלמה איתה ומאושרת בחלקי

אני בושמת, היום בת 47 עדין רווקה ואני כותבת לך כדי שתדעי שגם לי לא היה קל, אפילו היה קשה אבל בסוף החלטתי ובחרתי להיות אמא בכל מחיר.

פה בשבילך אם את רוצה להתייעץ,

שלחי מייל וישלחו אליך את הפרטים שלי,

————————————————–

תודה שקראת עד לפה, מחכה לתגובה שלך,

בושמת