רגעים בדרך 

לפעמים אני חיה בתחושה כי כל רגע בחיים הוא רגע משמעותי שיכול להשפיע עלי גם אם הוא קרה במקרה.

לאורך התקופה של הטיפולים היו הרבה רגעים משמעותיים, שהיוו ציון דרך בשבילי, רגעים שקיוויתי שיגיעו ושם גם יהיה האור בקצה המנהרה, אור בקצה של המסע האישי שלי בדרך להורות.

כשהאח שלי האהוב התגייס, כשבת דודה שלי ילדה, האמנתי שכבר אהיה בהריון.

גל ממשיך את השושלת המשפחתית ומתגייס לגולני

כשחברה התחתנה וחגגנו לה מסיבת רווקות… בחגיגות יומולדת שלי

חוגגות במסיבת רווקות

מרוב משפטים- ״כשתשחררי זה יקרה״, לחברה שלי זה קרה בחו״ל״, טסנו רוני ואני לחו״ל ולגמרי שחררנו אבל זה עדין לא קרה.

אחרי ההפרשת חלה, וקידוש על במבה שוש (שעד היום אני מחכה לרגע המתאים לפתוח אותה- למרות שהתוקף עבר ב2012), עדין לא נכנסתי להריון…

הכנות של השולחן להפרשת חלה- היו מעל 50 נשים

וככה הזמן עובר ואני יודעת שלפניי עוד הרבה רגעים שאני מתפללת שכשאגיע אליהם כבר אהיה במקום אחר.

כמו כל אישה מטופלת פוריות הדימיונות שלי רצים כרגע בערוץ אחד מרכזי- מתי יגיע הרגע הקטן הזה שאתבשר שאני בהריון, שאזכה לראות בטא חיובית או אפילו איזה 2 קווים על מקלון של בדיקה ביתית, איך הרגע הזה יראה ואותו אנצור לכל חיי.

מתי יגיע יום כיפור שבו אתקדם צעד קדימה במסע.

יום כיפור

יום כיפור בשבילי הוא לא עוד יום, זה יום מיוחד.

היום הזה תמיד נראה אותו הדבר, אני קמה בבוקר לריח הבישולים של אמא שלי, ומאותו הרגע אחים שלי ואני לא מפסיקים לנשנש ומגיעים לארוחה כבר שבעים. אחרי זה הולכים לנוח ולקראת הערב מתחילים להתארגן לסיבוב, בצעירותי היינו קוראים לזה ס.ד- סיבוב דאויין. ואני כהרגלי מאחרת, לכל מקום אני מאחרת, פשוט ביום כיפור זה מאוד בולט כי אני מגיעה תמיד אחרונה לבית הכנסת.

פגישה עם החברים מהילדות-

אני נפגשת עם החברים מהעבר, אנחנו תמיד יושבים באותו הבית, ומעבירים חוויות, ואלה הרגעים הקטנים ביום הזה שמצד אחד מאוד מרגשים אותי, חברים מהילדות שהקשר עם השנים התרופף, פתאום מוצאים את עצמם בני 16, משחקים משחקים וצוחקים על החיים..

הרגעים האלה שאני מדברת עליהם, הרגעים שנצורים וחקוקים בזכרוני הם אלה מהשנים האחרונות- כמו מראה שמציפה בפני כל פעם מחדש את המציאות, איך כולם מתקדמים, מתחתנים, נכנסים להריון ומביאים ילדים ואני…. אני מחכה שגם לי זה יקרה, שיגיע יום כיפור וגם לי תהיה את הזכות לבוא עם הילד או הילדה שלי, שגם אני אוכל לטייל איתם בעגלה, וללכת עם הראש מורם בס.ד ולהגיד היי, אני אמא!

והנה הרגע הזה קרה (אספר עליו בהמשך) והשנה, סוף סוף אני יכולה ללכת בגאווה עם ארבל בעגלה ולהגיד היי, אני אמא!

כנראה שבסוף זה קורה… אומנם הישיבות עם החברים כבר פחות מתקיימות, כל אחד במקום אחר, אבל לכל אחד מהם תמיד יש מקום נצור בלב שלי..

——————————————————————————–

צום קל וגמר חתימה טובה ושבשנה הבאה כל מי שרוצה שתהיה אמא!

עדי