אחרי השאיבה, "האי ודאות מאחוריי".

התמודדתי עם הצום (למרות שהבטן מקרקרת), עברתי בשלום את הההכנסה של המחט לוריד- כי אחרי כל כך הרבה זריקות ובדיקות דם כבר הכל קטן עלי, הרדימו אותי ואני מרגישה יפיפיה אחרי שנת היופי.

הרופא כבר היה אצלי ובישר לי כמה ביציות שאבו ואני מאושרת ומתחילה לדמיין איך עוד רגע כל ביצית כזאת מתפתחת ובאה לעולם בדמות של ילד או ילדה ובמקרה שלנו כמטופלות פוריות לתאומים או שלישיה..

ואז מגיע הרגע שבעצם אף אחד לא מכין אותנו אליו- כמה הפריות יהיו לי?

בחשיבה פשוטה- שאבו לי 5 ביציות אז אמורות לי 5 ביציות (ראש של אישה אופטימית).

הרופא מסביר לי שאני יכולה ללכת הביתה ולחכות שהוא או המעבדה יעדכנו אותי כמה הפריות יש. איזה תחושה מוזרה זה ללכת הביתה ולהשאיר את הילדים שלך במעבדה בבית חולים.. כאילו מה יש להם לעשות שם- משועממים, יושבים להם בקור- מקווה שלפחות שמים להם מוסיקה (-:

מעכשיו עד הטלפון המיוחל הראש עובד- למה כבר לא מודיעים לי? כמה זמן לוקח להם לייצר הפריה? מה זה השטויות האלה 24/48 שעות ראשונות?

אמא שלי, אחרי שהבינה את התהליך שאני עוברת אומרת לי שמבחינתה אלה השעות שהיא הכי במתח! והאמת זה מתח ברור שעובר על כולנו..

אני תמיד לוקחת לעצמי יומיים של הפוגה, גם ככה לוקח לי זמן להתאושש מההרדמה, ובמקרה שלי החזרת העוברים גם הולכת להיות בהרדמה, אז אני חייבת לאגור כוחות!

אבל איך מעבירים את הזמן כשעוד פעם בלי הכנה מוקדמת אני נמצאת באי ודאות? מתפללת הרבה לאלוהים, מאמינה בלב שלם שמי שישרוד ויתפתח הוא עובר בריא, ונמצאת בתחושה שהילד/ה שיבואו לעולם יהיו בריאים ואמורים להיות שלי.. אין לנו הרבה מה לעשות אלא פשוט לחכות ועדיף בסבלנות.

אז עד הרגע שיתקשרו ויודיעו לי אני יהנה במיטה.

___________________________

איך את מעבירה את הזמן עד התשובה?

עדי