כבר מגיל קטן ידעתי שאני אהיה מטופלת פוריות.
היו לי בעיות הורמונליות מאז שאני זוכרת את עצמי, ותמיד הייתי מטופלת בתחום הזה.
שהייתי נערה מתבגרת כל כך פחדתי מהרגע שבו אכיר בחור וזה יהיה רציני ואני אצטרך לספר לו שלי, כנראה, לא יהיו אף פעם ילדים. הייתי סך הכל ילדה בת שש עשרה ואלו המחשבות שהתרוצצו לי בראש.
את בעלי הכרתי באוניברסיטה. הוא היה המתרגל שלי בסטטיסטיקה והאהבה בינינו פרחה כבר מהשיעור הראשון. אבל מעלי תמיד רחפה השאלה מתי לספר לו. איך אני אדע שזה רציני מספיק בשביל כזה גילוי?
אחרי שנתיים, בחופשה בים המלח, סיפרתי לו הכל. בכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם. אבל הוא לא התייאש.
שבוע אחרי זה (ואני רק בת עשרים ושלוש!!) הוא הציעה לי נישואין. הוא אמר שאם זה אמור לקחת הרבה זמן אז אולי כדאי להתחיל ולנסות להביא ילדים כבר עכשיו.
את השאיבה הראשונה שלי עברתי חודשיים לפני גיל 25. הייתי ילדה והרגשתי ילדה. הרגשתי קטנה בעולם של גדולים. לא ידעתי אם אני בכלל מוכנה נפשית לילדים. אבל רק המחשבה על שנים של סבל ודמעות גרמו לי להגיע למרפאה.
באותו סבב הוחזרו לי שני עוברים, אבל לא היה הריון.
בשאיבה השנייה הצליחו להפרות חמש ביציות אבל אף אחת לא שרדה ובסוף לא הייתה החזרה.
לא הבנתי איך דבר כזה יכול להיות בכלל.
המשכנו הלאה. עוד שאיבה, עוד החזרה (הפעם של ביצית מופרת אחת) ושוב אין הריון.
באותה שנה התחלתי תפקיד חדש ומאוד פחדתי לגבי שילוב של הטיפולים עם העבודה. רציתי לקחת הפסקה של חצי שנה. אבל בעלי לא רצה.
כל התקופה של הטיפולים היינו מאוחדים, ביחד בקושי- לא נשברים. מאמינים. ופתאום- משבר. פתאום יש חילוקי דעות, פחדים, חששות. לא ידעתי איך להתמודד. זה ריסק אותי.
יותר מכל בטא שלילית, המבט המפוחד שלו בעיניים כשאמרתי שאני רוצה הפסקה. פתאום הבנתי שהוא מפחד, שהוא אולי לא מאמין במאה אחוז. שאולי הכל היה הצגה בשבילי.
ניסינו עוד פעם אחת, ושגם הפעם הזאת נגמרה בלי הריון הודעתי לו שאני לוקחת הפסקה. זו הייתה החצי שנה הכי קשה שלנו בטיפולים.
דווקא כשלא היו שאיבות, הזרעות, בטאות ולחץ. פתאום הכל צף. פתאום מצאנו את עצמנו מתמודדים עם רגשות ופחדים שהדחקנו. הבנו עד כמה הפתיחות שחשבנו שיש בינינו הייתה רק אשליה.
בחצי שנה הזאת פרקנו את כל מה שחשבנו שיש בינינו והרכבנו מחדש.
כשחזרנו לטיפולים חזרנו אולי פסימיים יותר, אבל גם מציאותיים יותר. נתנו מקום לכעס ולכאב, וזה הרגיש הרבה יותר אמיתי.
בהפריה השביעית נקלטתי עם שלושה עוברים!! היינו מאושרים, אבל אז באה השאלה הקשה האם לדלל או לא. איזה דבר נורא!!
אחרי הרבה בכי ומחשבה החלטנו לא לסכן אותי ואת ההריון ודיללנו.
היום אנחנו הורים לשתי בנות מקסימות! ואם יש משהו שלמדנו בטיפולים זה שלא תמיד צריך לצבוע את הכל בצבעים יפים. שזה בסדר גם שיש קשיים ומשברים. מותר לנו לכעוס ולהתפרק. אנחנו רק בני אדם.
בהצלחה לכולן!!