פסח עוד שנייה כאן,

החגים זאת אף פעם לא תקופה קלה. ניקיונות, סידורים, לחץ של זמן ובעיקר- המון המון זמן משפחתי שלפעמים יכול להיות מאוד טעון.

תמיד מדברים עד כמה החגים קשים לרווקים ורווקות, שכולם רוצים שכבר יתחתנו ומציקים להם. אבל למה אף אחד לא מדבר על כמה זה קשה למטופלות פוריות? כל דודה נהיית מומחית פריון, כל בן דוד של הסבא מינימום טכנאי אולטרא\סאונד.

לכולם יש עצות, לכולם יש מה להגיד. כולם חייבים לדעת למה את לא מביאה עוד ילדים- 'למה אתם מחכים? את כבר קצת מבוגרת…. אל תשאירו אותו לבד, תעשו לו עוד אח… בעצם עדיף אחות…. שלוש שנים זה הפרש מצוין'.

אני לא מתביישת להגיד שאני מטופלת פוריות, ואין לי בעיה לדבר על הכל! אבל עדיין אני לא מבינה למה אנשים חושבים שהם ככה יכולים להיכנס לי לרחם?

אני מנסה להיות סלחנית לגבי הסביבה. גם לי יש לפעמים את הנטייה הזו לשאול אולי יותר מדי, או להיות בוטה וישירה מדי, אבל לפעמים אני מרגישה שאנשים בכלל לא יודעים לשים את הגבול. נכון, לרוב אין לי בעיה לדבר על הטיפולים, ואני מאמינה שצריך לחשוף, ולסבר. אין לי במה להתבייש.

אבל לפעמים זה לא קל. לפעמים משפט אחד קטן יכול להציף אותי בדמעות, ובכלל לא התכוונתי.