אנחנו נכנסות לחיים האלו עם כל כך הרבה ציפיות.
ציפיות שלנו, של ההורים שלנו, של החברה בה אנחנו חיות, ולפעמים הדבר הכי קשה זה להיות במקום בו אנחנו מבינות את המרחק שבין הציפיות שלנו לבין המציאות….
השבוע אני ורוני נחגוג חמש שנות נישואין.
מטורף!!!
אני זוכרת איך הפסקתי גלולות יום אחרי שרוני הציע לי להתחתן. 166 שנה הייתי עם גלולות, ולא סתם גלולות- דיאנה!!
נורא קיוויתי להיכנס להריון עוד לפני החתונה. כל כך קיוויתי וציפיתי כל חודש מחדש לראות את שני הפסים על הסטיק, אולי דווקא בגלל שמשהו בי ידע שהדרך כנראה לא תהייה כל כך קלה….
וזה לא קרה… וגם לא בחודש שאחרי החתונה וגם לא בחודש לאחר מכן, ובזה שאחריו….
רציתי כבר להחזיק את הילד או הילדה שלנו בידיים, רציתי שלא יכאב לי, רציתי לפתוח עסק שיהיה רק שלי, רציתי להרגיש שאני מתקדמת עם היכולות שלי….
אבל הטיפולים עצרו את הכל, ולפעמים הרגשתי שבתקופה הזאת אני לא יכולה לצפות לכלום, כי ממילא זה לא בידיים שלי.
לקח לי זמן להבין שאני טועה…
אני כן יכולה לצפות ולקוות- לצפות לתקשורת טובה ביני לבין רוני, ביני ובין הסביבה שלי, לצפות לזה שאני אנהל את הטיפולים שלי- אני אהיה עם היד על הדופק, אני אחליט ואם משהו לא יתאים לי אני אהיה זאת שתגיד- עד כאן!
למדתי להתאים את הציפיות לתקופה שהחיים זימנו לי…
למדתי שגם אם חלק מהדברים הם לא בשליטה שלי, יש הרבה דברים שכן.
לקח לי 3.5 שנים לראות את שני קווים על הסטיק ו-55 שנים עד שמצאתי את המקום שאני רוצה להקים….
אז יש למה לצפות, אפילו בתקופה של הטיפולים, פשוט הזמנים הם קצת אחרים
שיהיה שבוע מקסים, מלא בבשורות משמחות וציפיות שמתגשמות!