לרצות עד כאב

רודפת חלום כוזב

לצלול לתהום הייאוש

כבולה לנצח לגוף המאוס

נחושה לברוא מציאות אחרת

עד קצה העולם אני חותרת

כדי להתחיל מההתחלה

ולהיוולד מחדש

בתור אמא

את היומן שניהלתי ביני לבין עצמי התחלתי לכתוב לאחר שנתיים של נסיונות עקרים להרות. בשנתיים האלו הפנמתי חוויות מסוג חדש, חוויות עם טעם מר. זהותי הנשית התנפצה. אחרי עשרות טיפולי פריון שהסתיימו במפח נפש חשתי ריחוק הולך וגובר בין נפשי לגופי. ליתר דיוק תחושת הניכור היתה מכוונת בעיקר לרחמי. דימיתי אותה לאיבר עצמאי בעל רצונות משלו אשר מסרב פעם אחר פעם לשתף פעולה עם הרצון העז שלי.

השם שהענקתי ליומן היה "לישון על מיטת א-פריון". הסבל, ההתחבטויות, אי השקט התחוללו בי במהומה נוראה במיוחד בלילה. במיטה. כך גם התופעות ההורמונליות הציקו במיוחד על משכבי. שם על המיטה הסתורה מנדודי שינה, ריחות זיעה ומחשבות אימה התחלתי לנסות לחלץ את עצמי אל מחוזות מגוננים. לתפוש מרחק מהגוף ולהתבונן בו ממרחק שמקטין את הכאב. בשעות הקטנות של הלילה התחלתי לכתוב. לפרוט את הכאבים למילים. מרגע שהעלתי אותם על הכתב הם כבר לא היו שייכים רק לי. חלקתי אותם עם עוד מישהו. הנייר. קיוויתי שביום מן הימים יהיה בי האומץ להראות לעוד אנשים. לספר את הסיפור שלי. דמיינתי את עצמי כחיילת שחזרה מהמלחמה. חבולה ופצועה והלומת קרב ששרדה כדי להעיד על קורותיה.

היום אני יכולה לספר לכן שיצאתי מהארץ הפגועה והמדממת הזו לאחר חמש שנות לחימה ואני יושבת לבטח בארץ החלומות. היום אני יודעת שחלומות יכולים להתגשם. אני יודעת זאת על בשרי, אבל עדיין מתקשה להאמין. להאמין שאכן אני כבר לא שם- כבר לא מתכווצת למראה בטן הריונית, כבר לא מסיבה את ראשי למראה גן שעשועים, כבר לא צונחת למראה כתם אדום בתחתונים. אני במקום אחר. אבל אני לא יכולה לשכוח. לעולם לא אשכח.

* התמונה באדיבותו של האומן pedro santiago

————————————————–

תודה שקראת עד לפה, מחכה לתגובה שלך,

מיכל ביטון

דף הפייסבוק של "דיבורים מהבטן"