בדרך לסבתאות

אימא של מטופלת פוריות כותבת
*************************
אתחיל דווקא באירוע המאוד משמח- ביום בו בתי הודיעה לי שהטיפול הצליח והיא בהריון, וזאת כדי לטעת תקווה בליבם של נשים וגברים שעוברים את התהליך הקשה הזה.
אני זוכרת את פרץ הבכי שלי שנבע מהתרגשות עצומה ומשמחה גדולה, ואת אנחת הרווחה ברגע שבישרה לי על ההיריון. אבל עד אז התחושות שליוו אותנו מהרגע בו החליטו להביא ילד לעולם היו תחושות קשות.
תחושות של תסכול עמוק, אכזבה וחוסר אונים. כאימא את מנסה לעודד, לנחם, לגונן ולשמור על אופטימיות, אבל את יודעת שמה שתגידי בעצם לא יעזור, כי הדבר היחיד שיעזור הוא להיות בהריון.
את מעמידה פנים ואומרת לא נורא אולי בפעם הבאה, והפעם הבאה מגיעה ושוב ההיריון לא נקלט. את רואה את הסבל הפיזי- ההזרקות, השאיבה, ההורמונים, ואת הסבל הנפשי שכרוך בכך וידייך קצרו מלהושיע.
אבל החלק הקשה ביותר הוא הרגע בו מגיעה ההודעה שזה לא הצליח הפעם, ואז שוב גם בפעם הבאה וזו שאחריה…. עולות גם הרבה מאוד שאלות ומתעוררים פחדים כגון: אבל למה זה קורה? הרי שום דבר לא מצביע על איזושהי בעיה ומתי זה סוף כל סוף יקרה? ואם זה לא יקרה, אז מה יהיה? והשאלות המציקות של האנשים מסביב שלא תמיד מגלים רגישות, ולראות תינוק בעגלה ולייחל לבואו של הנכד או הנכדה הפרטיים שלך.
עד שזה קרה לבתי לא הייתי חשופה כל-כך לעניין זה של טיפולי הפוריות. התפלאתי לראות במרפאה זוגות רבים שבאים לטיפול, התפלאתי לשמוע במקום העבודה שלי שישנן לא מעט נשים שעברו מסכת ייסורים עד להריון המיוחל.