הראש מוצף במחשבות. מחשבות שרק מטופלות פוריות יוכלו להבין..
הלבטים, החששות, התקפי הצחוק והבכי, השמנה, הורמונים, לקבל מחזור כל חודש וכל דבר שמלווה אותנו ומוקצן בתקופה המאתגרת הזאת.
כתבתי לאורך כל תקופת הטיפולים ונערמו לי אינסוף מילים שלאט לאט התחברו לסיפורים קצרים.
בואו לקרוא ולחוות מקרוב דרך העיניים שלי מה זה להיות מטופלת פוריות.
——————————————————————————————————————————
הסיפורים משקפים את התהליך האישי שאני עברתי ואינם באים להעיד על התהליך אצל כל מי שעוברת טיפולי פוריות.
עדיין במחשבות על טיפולים לילד שני….
אני הרבה חושבת על איך זה ישפיע על ההתקדמות המקצועית שלי, עכשיו כשהכל בעצם נמצא בהקמה ובתנופה…
הייתי נורא חלשה במהלך הטיפולים. הכל כאב, הייתי חולה הרבה.
רק אחרי ההריון הבנתי כמה אנרגיה הטיפולים לקחו ממני.
רק אחרי שילדתי הבנתי כמה באמת הייתי עדי אחרת, כמה הייתי חצי בן אדם.
אז איך חוזרים למקום הזה שוב?
איך מתפקדים כאימא לילד בן שנתיים תוך כדי טיפולים?
איך שואבים כל כך הרבה סבלנות וכוח נפשי בשביל להתמודד עם הכל?
אני רוצה שלארבל יהיו עוד המון אחים ואחיות, אבל אני לא רוצה להפוך לאימא זומבי. לאימא שרק כואב לה. שלא מצליחה ליהנות עם הבן שלה כמו שהיא הייתה רגילה.
אני משתדלת בהורות שלי לתת לארבל את כל המקום שמגיע לו. להיות סבלנית. להיות קשובה. לתת לו לחקור את העולם בקצב שלו. להתלכלך כשצריך, ללכת הביתה חצי שעה מהגן ולחקור כל אבן אם זה מה שבא לו.
אני אצליח להיות כזו גם בטיפולים? אני אצליח לשמור על קור רוח? על שלווה? כשאני יודעת שהיום צריך לתת זרע, ולהספיק להגיע למעבדה, ולבית חולים ושיש עוד הרדמה….
בסוף זה יגיע, ותודה לאל יש לי תמיכה מדהימה של משפחה וחברים, אבל עדיין…
אני מבינה שעכשיו זה כבר לא יהיו הטיפולים רק שלי ושל רוני. אלו יהיו הטיפולים גם של ארבל.
