היום כל פעם שאני הולכת לחתונה ורוקדת בלי חשבון אני מרגישה בלב ניצחון קטן.
מי שמכיר אותי יודע שתמיד אהבתי לצאת ולבלות. תמיד אהבתי לרקוד ולעשות שטויות.
ואז הגיעו הטיפולים.
ואני אחרי החזרה ויש חתונה של חברה ואני לא יודעת- אולי אני בהריון? אולי לא?
הרגשתי בתקופה הזאת שאני כל הזמן נזהרת על עצמי.
נזהרת לא לשתות. לא לאכול סושי או דגים נאים.
נזהרת לא לרקוד הרבה. שלא יתנו לי בטעות מרפק. שאני לא אקפוץ יותר מדי כי אולי זה לא טוב לרחם.
נזהרת שלא ירימו אותי, שלא יפילו בטעות, שלא ידחפו.
נזהרת ונזהרת.
ואז הולכת לשירותים ומתחיל הדימום….
וברגעים האלו את מרגישה שקצת רימו אותך. שעשית הכל, הכל!! בשביל שזה יצליח והנה שוב פעם זה לא קרה.
ומה בפעם הבאה? הרי שוב פעם תזהרי. ואולי זה מה שמביא את המזל הרע?
כמה מחשבות. כמה התלבטויות סביב השאלה הכי פשוטה בעולם- לרקוד או לא לרקוד באירוע.
כמה גם ברגעים שאת שמחה אף אחד לא יודע מה באמת מתרחש בפנים.
אף אחד לא מנחש כמה חששות וחרדה.
כי להיות מטופלת פוריות זה לתמיד. זה בכל רגע ובכל דקה. לא רק כששואבים לך או כשיש החזרה.