סיפורי נשים

רוצים לדעת עוד? לחצו

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

סיפורי נשים

אנחנו שונות מגברים, בנויות שונה, חושבות שונה..

גם בתוכנו כל אחת היא עולם ומלואו ותמיד כייף ללמוד ולהכיר נשים חזקות, לשמוע וללמוד מהן

הייתי שמחה להכיר אתכן, נשים שעברו ושעוברות את התהליך-

אז

מי את? בת כמה את? יש לך ילדים? את נשואה? רווקה? באיזה מסגרת משפחתית את מביאה ילד- יחידנית, בחוזה, יחסים חד מיניים

איך את מתמודדת או התמודדת עם התהליך ברמה האישית, הזוגית והמשפחתית? איך הטיפולים השפיעו על הקשרים שלך עם חברות? איך הטיפולים השפיעו עליך מבחינה מקצועית, במקום העבודה?

הרי יש בך הרבה מעבר לטיפולים בחיים.

מה הסיפור שלך?

——————————————————

תכתבי לי ואפרסם rettersblog@gmail.com

סגור

שיר תקווה

אמא שלי ילדה אותי בגיל 25. אבא שלי היה בן 26 כשנולדתי. בתור ילדה היה לי ברור שכשאהיה בת 25 יהיה לי ילד. זה לא היה אז חלום. פשוט ככה היו הדברים נראים לי מתוזמנים. זה מה שהכרתי. כשהתבגרתי והתקרבתי לגיל הזה כבר הייתי חברה 4 שנים של מי שיהפוך 3 שנים אחכ להיות בעלי. אבל דווקא אז נורא נהניתי מהחופש. מחוסר ההתחייבות. דווקא אז בכלל לא מיהרתי לשום מקום. לא מיהרנו להתחתן. להפך. לקחנו את הזמן. לא מיהרנו לחשוב על ילדים. הרגשנו ילדים בעצמנו.

תמיד אמרנו שכשנרצה ילדים נחשוב על חתונה. ובאמת כך היה. התחתנו אחרי 7 שנות חברות. כשהרגשנו שהגיע הזמן שלנו להיות הורים.

והתחלנו. מי חשב בכלל שיש אופציה כזאת שזה לא ילך. הרי אנחנו אנשים של אהבה. לא סקס. אהבה. כזאת שמביאה ילדים.

את הסיפור שלי אני אתחיל בשיר. שיר שליווה אותי ברגעים בהם התהום היתה קרובה יותר מהדרך. רגעים בהם השביל היה מכוסה ערפל סמיך. שיר שברגעי שבר איפס אותי והחזיר לי את המטרה אל מול העיניים. שיר שנתן לי תקווה שיום אחד יהפוך האין הנורא והבודד כל כך ליש גדול.

halaa2

חור שחור

אבל לפני השיר ולפני שהלכנו הלאה ולפני שהחלטנו שלא מרימים ידיים. היה בעיקר אין. מילה יומיומית כביכול. משתמשים בה המון. בחיים שלי האין היה הדבר המשמעותי ביותר שניתן לתאר. ריק גדול. שחור משחור. תהום עמוקה ובלתי עבירה שנפערה ביני ובין האמא שכל כך רציתי וייחלתי להיות. הרגע בו עמדתי מולה (מול התהום), היה אחד הרגעים הקשים וגם השקטים בחיי. שקט שאי אפשר להסביר. שקט שמילא כל פינה ונים בין כל מה שהיה קודם שוקק חיים ומחשבות ומילים. הן נעתקו ממני. נלקחו ממני. נשאבו בכוח בלתי רצוני. ישבנו אז. אני והאיש שלי ושתקנו. אני אפילו לא זוכרת דמעות. רק שקט. שקט נורא.

נאמרו בחלל החדר כל מיני דברים. מושגים רפואיים. מילים של גדולים. דיברו איתנו על סטטיסטיקות. על בדיקות שנצטרך לעבור. על סבלנות. על אמונה. על דרך. על כל מיני רופאים מומחים. על מקרים שכבר היו. דיברו איתנו על זמן. הו כמה זמן. אמרו שאנחנו מקרה נדיר. אבל שלא נאבד תקווה. הרגע ההוא. היה בדיוק הרגע בו איבדתי אותה. את התקווה. כמו שנעתקו המילים. כך גם הפסקתי לשמוע. ראיתי רק פיות נפתחים ונסגרים. וקולות. המון קולות. הכל נשמע לי כמו בליל מעורבב של אנשים ורעש. דמויות של אנשים שמחשבים את עתידי בזמן שאני מחשבת את קיצי.

אני זוכרת את זה כמו סתירה מצלצלת. כמו מכה חזקה בבטן. כמו בלון שהוציאו לו את כל האויר ולא נשארה טיפה בשביל לנשום.

אני לא זוכרת איך הגעתי הביתה באותו יום. אני גם לא זוכרת מה היה אחר כך וכמה זמן לקח לי להתאושש.

אבודה ועבודה

אני זוכרת שחשבתי על העבודה שלי. בדיוק הייתי בשלבים של יציאה לעצמאות. פתחתי סטודיו משלי למיתוג ולעיצוב אריזות. הסטודיו הזה הפך להיות מרכז חיי בימים ההם. הרחתי עבודה. נשמתי עבודה. שקעתי בה מבוקר עד ליל ולפעמים גם עד בוקר. היא העסיקה אותי והבריחה ממני את המחשבות הנוראיות שעמדו להשתלט עלי בכל פעם שהיה לי קצת זמן פנוי.

לא ראיתי חברים. לא נפגשתי עם חברות. בטח לא עם חברות שילדו. התחמקתי ממפגשים חברתיים. במיוחד כאלה שבאים עם ילדים. התחמקתי ממפגשים משפחתיים מורחבים שיש בהם סיכוי לשאלות לא במקום. כל אמא ברחוב עם ילד על הידיים או עגלה פתחה את סכר הדמעות. כל טלפון של חברה מתרגשת שמספרת שהיא בהריון כיווץ לי את הנשמה. הסתגרתי לי בתוך חומות התקווה הפרטיות שלי ולא נתתי לאף אחד להכנס למבצר. מבצר נעול בשרשראות ברזל.

בנתיים התחלנו בסדרה בלתי נגמרת של בדיקות. כל יום, במשך כמעט ארבע שנים תמימות, הייתי מתייצבת בבית חולים בשש בבוקר. ומשם ממשיכה לעבודה כאילו כלום. הרגשתי כמו עכבר מעבדה. עכבר שרץ על הגלגל המסתובב ולעולם לא מצליח לעלות. אני מכירה לפחות 6 מחלקות כמו כף היד שלי בבית חולים מאיר. ובעוד מספר בתי חולים ברחבי הארץ. כל בדיקה שעשינו, הביאה אותנו לגלות עוד מכשול ועוד פגם. הובילה לעוד מסכת ייסורים. ולעוד מושגים רפואיים בלתי אפשריים.

גוגל ואני נהיינו חברים טובים. אני הייתי מספרת לו בדמעות על כל בעיותיי והוא בתמורה היה נותן לי מידע. מספר לי על מושגים שלא ידעתי על קיומם. מחבר אותי למציאות עגומה. לא שאלתי אף אחד אחר. לא טיילתי בפורומים. לא רציתי לשמוע סיפורים. לא רציתי שישאלו אותי. לא רציתי לענות. לא סיפרתי. לא שיתפתי. לא נתתי לאף אחד לגעת בפצעים המדממים שלי. פחדתי פחד מוות מכישלון. פחדתי מעין הרע. פחדתי. נקודה. שמרתי את הכל לעצמי. לעצמי ולאיש שאיתי.

סיפורי נשים- הגר (3)

צילום: איילת לנדאו

פגע וברח

הסביבה (בהקשר הזה) היתה לי למועקה גדולה בגרון. אני חושבת בדיעבד שפגעתי לא פחות ממה שנפגעתי. לא ידעתי להכיל אותם. חברות סביבי נכנסו להריון מימיני ומשמאלי. אלה מהילדות. אלה מהצבא. חברות לספסל הלימודים. הנשים של החברים. החברות שלו. הנשים של החברים שלו. כולם היו בהריון. או אחרי לידה. או בחופשת לידה. או אחרי חופשת לידה. או מתכננים את הילד השני. הם לא ידעו להכיל אותי. ובעיקר לא ידעו. אני לא יכולה להאשים אותם. כל מפגש עורר בי פחדים. ישאלו. לא ישאלו. אני אצטרך להתנצל או שזה יעבור בשלום. תאונות פגע וברח מכל הכיוונים. או שפוגעים בי או שאני פוגעת. אבל תמיד אני זו שבורחת. חלקם בטח ניחשו (והניחו לי). חלקם חשבו שחיי הפרטיים הם רכוש הציבור וניתן לחפור בהם ולפתוח דלתות נעולות ללא רשות. שאלו. בדקו. התבדחו. הפשיטו אותי בעינהם הבוחנות. היודעות. ריחמו. הביעו דאגה. חלקם התעניינו מתוך רגישות ונסיון להיות לעזר. חשבו שהם מבינים את סערת הרגשות שהתחוללה בתוכי. חלקם האשימו. "את סנובית" "לא חברה" "אפשר לחשוב שהעבודה שלך מצילה חיים". (מה שהם לא ידעו.. זה שאת החיים שלי, במובן מסויים היא הצילה). חלקם בנו לעצמם סיפור (שהיה ועדיין נכון בחלקו) שבחרתי בקריירה על פני הילדים. החלק הנכון היה הקריירה. רק שלא בחרתי. היא בחרה בי. ולא על פני הילדים. אלא על פני הכאב. על פני הדיכאון. על פני הפחד. על פני כל מה שיכול היה להיות אילו הייתי מפנה לו זמן.

בתחילת הדרך עוד חשבתי לעצמי. למה שלא תכתבי. למה שלא תצלמי ותעשי מזה סרט. את הרי יודעת שאת תכתבי לסרט הזה סוף טוב. אבל הסרט שלי היה כל כך רע שלא יכולתי אפילו להרים את המצלמה או לחשוב על התסריט.

לא ראיתי כלום. לא היה לי אכפת מה אומרים הרופאים. לא התעניינתי בסטטיסטיקה השלילית של המקרה המוזר שלנו. לא עניינו אותי השמות. ובטח שלא המספרים. חתמתי על טפסים בעיניים עצומות. בשבילי מחכה בסוף הדרך רק 100% אחוז הצלחה. רק סוף אחד. סוף טוב. כל השאר לא מעניין. כל מי שניסה להכניס נתונים נוספים, הוזז מהדרך. מבחינתי לא היתה אופציה אחרת.

אני לא אכנס כאן לפרוצדורות עצמן. אני רק אגיד שהן היו חודרניות. כואבות. פיזית ונפשית. ארוכות. מייגעות. מתישות. היו שלבים שתיפקדתי על אוטומט. רובוט. המקרה המוזר שלנו לא אפשר לנו אפילו להגיע לשלב הטיפולים כי כל כך הרבה דברים בדרך התגלו כבעייתיים שאף אחד לא היה מוכן לקחת סיכון. עוד בדיקות. עוד הרמות גבה. עוד פרוצדורות. והדרך התארכה והתארכה.

עברה שנה. ועוד שנה. ולא היינו אפילו קרובים להבין מה יש לנו. למה דווקא השילוב שלנו לא עובד.

היתה שם בדידות גדולה. אמנם מתוך סוג של בחירה. כי לא אפשרנו לאף אחד להתקרב. אבל זה היה כל כך בודד שאפילו אחד את השני לא תמיד יכולנו לעודד.

משחק החיים

שיחקתי את המשחק. הייתי האשה הקרייריסטית העסוקה. זו שאין לה זמן. זו שלא יכולה לפנות את עצמה למפגשים חברתיים. רק עבודה. עם הזמן, המשחק נהיה מציאות אמיתית. באמת נהייתה המון עבודה והסטודיו שלי פרס כנפיים והתחיל לעוף.

בתחילת דרכי המקצועית והעצמאית, הייתה לי שותפה. מקצועית היינו באותו ראש לגמרי. הובלנו סטודיו לתפארת. אבל עסקית, ברגע שהבנתי שבעולם הפרטי שלי אני הולכת לעבור את טלטלת חיי. התחתנתי עם העסק. הוא מילא את חיי. כוונותי העסקיות השתלטו על הכל. גם עליה. היא לא היתה שותפה לשני העולמות בהם אני התנהלתי. ושם גם נסדקה השותפות שלנו. רגע השבר הגדול היה כשהיא נכנסה להריון. שם הסדקים הפכו לשברים.

היה רגע אחד. רגע בו כל החזיתות היו למלחמה. רגע בו בין כל האנשים הרגשתי בדידות איומה. לא מצאתי את עצמי בתוך כל הכאוס. הסטודיו. השותפות. האיש שלי והזוגיות. המשפחה. החברים. הסביבה. לקוחות. ספקים. בדיקות. בתי חולים. הייתי על ראש הצוק. לבד. כל כך לבד. ומתחתיי תהום גדולה.

ארבע שנים רקדתי במחול של שדים. ארבע שנים הייתי חצויה. חצי אחד היה גוף. חצי שני היה נפש. הגוף היה נתון בידי כל מי שרק נדמה שיכול היה לסייע. הנפש היתה אסופה בימים ומתפרקת בלילות. מחייכת בזריחה ונכבית עם השקיעה.

אמא יש רק אחת

ברגע ההוא. קניתי כרטיס טיסה. יש אשה אחת בעולם. זאת שאוהבת אותי בלי תנאים. זאת שתעשה בשבילי הכל. זאת שגם בלי מילים יודעת בדיוק מה אני מרגישה. זאת שליבה היה יוצא אלי וידיה היו כבולות. זאת שהחלומות שלי היו מעירים אותה משנתה מרוב דאגה וייסורים. זאת שיודעת שלהיות אמא זה אולי הדבר הכי קשה שיש ברגעים כאלה. אבל היא היתה שם בשבילי. תמיד. כמו שרק אמא יכולה להיות. אמא שלי. ככה. פשוט. בלי לשאול שאלות. באותו יום בלילה הייתי על מטוס לברצלונה. עם אמא. אמא מגוייסת שרק רצתה להציל ולהדביק את הרסיסים שנותרו ממני. זאת היתה טיסת התנתקות. שבוע שלם של אמא ובת. אמא מקשיבה. ואני שופכת. שבוע של קסם. של הכלה. של דמעות. וגם של מחילה. בעיקר לעצמי. על כל מה שהיה. על כל מה שעוד יהיה.

וחזרתי. חזרתי אסופה. מפוקחת. שלמה. עם תובנות והחלטות. חלקן קשות. החלטתי קודם כל לטפל בעצמי ובזוגיות שלי. החלטתי שאת השותפות בסטודיו אני מפרקת. שאני ממשיכה לבד. ולא משנה כמה זמן ואנרגיה וכסף זה ידרוש ממני. ושהכל יהיה בסדר. עוד מעט.

happylog א(ה)פילוג 

חצי שנה. אולי קצת יותר. אני והאיש התחלנו להבריא. חזרנו להיות חברים. חזרנו למקום בו התחלנו יחד ותחושת הבדידות החלה להתפוגג. באותו זמן סיימנו גם את תהליך פירוק השותפות. קיניתי את חלקה של שותפתי והסטודיו הפך שלי. הכנסתי את העובד הראשון. פתאום זרחה השמש. יכולתי לראות יום עובר ואת היום הבא מגיע אחריו. החלקים המפוזרים של פאזל חיי התחילו להערם לכדי תמונה ברורה ואפילו יפה. ובמקביל המשכנו אני והאיש שלי במשימת חיינו.

הפרוצדורות האישיות והעסקיות סוף סוף התיישבו במקום וקיבלו תוקף. הסטודיו היה שלי. הלקוחות קיבלו את השינוי והאדמה לא רעדה. שגרת עבודה ונורמאליות נכנסו חזרה לסדר היום. אז בדיוק קיבלנו אישור להתחיל בתהליך איי.וי.אף. מיוחד ומורכב מהרגיל שאותו אני לא אפרט (מי שתרצה פירוט מוזמנת לפנות אלי בפרטי ותקבל את כל הפרטים).

זה היה הרגע שאליו כוונו כל השנים והחודשים והשבועות והימים ואפילו השעות. והוא היה קסום. הזוי וקסום. שם. בחדר ההוא. עם שני עוברים .

במבחנה עושים את דרכם אלי. ידעתי שזה הרגע שלי. שלנו. פשוט הרגשתי וידעתי.

שבועיים אח"כ קיבלתי הודעה טלפונית שאני בהריון.

וחודש אח"כ גם ראיתי שני לבבות דופקים על המסך. תאומים.

סיפורי נשים- הגר (5)

צילום: גל חרמוני

 

הם נולדו בספטמבר 2011. ארבע שנים וחודש ועשרה ימים אחרי היום בו חשבנו שזה לא יקרה לעולם.

והם (ובמידה מסויימת גם האין שהיה מנת חלקי לפניהם) המתנה הגדולה ביותר של חיי.

שי ולי.

סיפורי נשים- הגר (1)

סיפורי נשים- הגר

סיפורי נשים- הגר (2)

צילום יפעת גולן

 

זהו סיפור חיי. שירת חיי. הסיבה בגללה וגם בזכותה אני פה. שנים פחדתי לדבר או לכתוב. זו פעם ראשונה שאני מספרת את הסיפור שלי. אני מקווה שהצלחתי להדליק אור קטן עבור מי שזקוקה לו. כי תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר..

אני כאן עבור כל מי שזקוקה לעוד מילה. עוד שאלה. מבטיחה לענות על הכל הכל.

——————————————————— 

תודה שהגעת וקראת עד כאן. מחכה לתגובה שלך.

הגר

sign-hagar-cs2

מה דעתכם על הפוסט?

* חובה

  1. צמרמורות. אני יושבת בשדה התעופה בלונדון וכולי צמרמורות. הגר. שולחת חיבוק ענק. ועוד אחד. מדהימה.

    • ראיתי את התמונות שלך מלונדון.. :) תודה שקראת. תודה על החיבוק. הוא הגיע. וגם השני..
      תודה אהובה. :-*
      הגר

  2. הגר יקרה אני לא מכירה אותך אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא את הסיפור שלך.בכל התקופה עם עדי לא נראה לי שאיפשרתי לעצמי לבכות הרגשתי שאני חייבת להיות חזקה ולצבור כוחות כדי לחזק גם את עדי גם את רוני ואת כל המשפחה.ועכשיו שקראתי את הפוסט שלך הדמעות פשוט לא הפסיקו .הצלחת לרגש ולגעת בכל כך הרבה פינות אפלות בעצב כל כך גדול..באין הנורא הזה.אבל המזל הגדול הוא שיש תקווה והמזל הגדול הוא שיש נשים אמיצות כמוך וכמו עדי הבת המדהימה שלי שמוכנות לחשוף את עצמן כדי לעזור לאחרים.אני גאה ומצדיעה לכן.

    • וואו עדנה.. איזה אמא! רק מהמילים שלך אפשר להרגיש את העוצמה הזאת, יש לי צמרמורת. אמא תמיד הכי חזקה בעולם כנראה בשביל הבת שלה וכנראה לא סתם. והנה יש לך נכד מקסים ובת מדהימה שעברה דבר שבאמת קשות המילים מלתאר. התהומות העמוקות. הבדידות. האין. ובכל זאת האופטימיות שבאה לידי ביטוי כאן, בבית הזה שעדי יצרה, במקום הזה שנותן מקום ומכיל ומחבק. בזכות עדי פתחתי שוב את הדלת הזו, הנעולה.. וזו פעם ראשונה שאני מספרת את הסיפור שלי ועוד במקום חשוף כזה. וכבר, תוך כמה דקות.. התמלאתי בתגובות, גם בפרטי, שמחזקות, שנוגעות, ללב ולנשמה. הרבה כוחות זה נותן. תודה על התגובה המקסימה שלך. אני מצדיעה לך בחזרה על היותך אמא של עדי ועל כך שעמדת לצידה ברגעים הבלתי אפשריים האלה. יודעת שליבך יצא אליה. יודעת שידייך היו כבולות. בטוחה שיצאתן שתיכן חזקות מהמקום הכואב הזה.

  3. את מדהימה!!!!
    כל כך שמחה לדעת על הסיפור קורע הלב הזה בHAPPY ENDING
    זכית!! שי ולי מהמעט שפגשתי נפלאים
    והם זכו בהורים מקסימים עוד יותר.
    "מקנא" בך על ההורות הלא מובנת מאליה בה את נמצאת (תמיד יש צד שני למטבע:)
    מרגישה שזכיתי אפילו יותר עכשיו אחרי שאני יודעת…
    חיבוק ענק לכולכם

    • מתוקה שאת!! איך יכולת לדעת?? הרי לא סיפרתי כלום :)
      תודה. את מרגשת ואנחנו זכינו בך לא פחות. הרגישות שלך, גם בלי לדעת, מורגשת עד מאוד.
      תודה על התגובה וחיבוק גדול חזרה. אוהבת

  4. הגר יקרה, מפה ומשם כל חיי מכיר אותך. מעולם לא ידעתי עד כמה הכאב עמוק.
    זרקת אותי עכשיו מעבר לאופק, 24 שנים אחורה. ליום בו אנחנו החלטנו שזהו מתחילים להיות רציניים ו"עושים" ילדים. הרי ברור שנעבור מחזור או שניים ואתעבר, הרי לא יכול להיות אחרת. הרי ככה זה בחיים ולא מכירים משהו אחר. והרי ליוסי יש ילדה מנישואיו הקודמים, כך שברור כשמש שעוד רגע זה קורה. ואז עלטה. השמש פסחה עלינו. נהיינו כמוכם עכברי מעבדה ולא צריך להכביר במילים רק להזכיר ששפגשנו בפרופ׳ לסינג השמש הגיחה מבעד לעננים ועוד פחות מחודש ענבר ותומר חוגגים 19!!!
    ואין שמחה ומאושרת ממני והכל אבל הכל היה שווה כדי לזכות בם.
    וגם לך הגיע אחרי כל הסבל והחושך להנות ולשמוח לעוד שנים רבות של נחת ואושר עם שי ולי וכמובן אודי.
    מישהו אמר לי פעם שאלוהים בוחר רק את הטובים והשורדים למלאכות הקשות, מעביר אותם דרת חטחטים אבל בסוף הם מקבלים את אושר שלא ניתן לכל אחד.
    אוהבת אתכם בכל ליבי ?

    • רויתוש.. תודה! כמה דמיון יש בדרך שלנו. מדהים כמה זמן עבר ואיך ענבר ותומר (שאני זוכרת שנולדו) כבר בצבא (אמאלה). מדהימה הדרך שעשית. יש משהו לדעתי בדרך רצופת המכשולים והכאב הזאת, שמלמד אותנו לא לקחת דברים כמובנים מאליהם ולהסתכל על מה שיש לנו כעל מתנה עצומה ולהעריך. פשוט להעריך. זאת גם מתנה, היכולת הזאת :)
      אוהבת בחזרה. חיבוק גדול לך ולהם ❤

  5. וואו הגר את ענקית סיפור מהחיים מרגש מאוד שמחה שלא ויתרתם!!! את אישה גדולה מהחיים ואמיצה? זה לא מובן מאליו האהבה מנצחת הרצון והסבלנות תודה על השיתוף שולחת לך אלף חיבוקים מעריצה אותך כן יירבו כמוך זכית במשפחה מקסימה. תגדלו אותם בנחת. ותמשיכו ליהנות אוהבתתתתתתת❤❤❤

    • נעמה יקרה, תודה רבה רבה! הספקת מעט להכיר אותי בשנה האחרונה.. אני לא מוותרת על חלומות. לא כשהם שלי ולא כשהם של אחרים. הלא מובן מאליו זכור אצלי וצרוב אצלי בכל מה שאני נוגעת ועושה. יודעת שיכול היה להיות גם אחרת. מעריכה כל מה שזכיתי בו. עם ובלי הדמעות שבדרך (שגם עכשיו צצות להן). תודה על התגובה המרגשת. ❤

  6. וואו. מרגשת. נותן תקווה ? מכירה את כל התחושות מקרוב. לצערי… מחכה לשמש שתזרח ?

    • לירון האמיצה. תודה רבה על התגובה שלך, שלגמרי לא מובנת מאליה. אני יודעת עד כמה.. אני לא ידעתי אז להעזר או לשתף כמו שאני יודעת היום. הדרך שאנחנו עוברות היא דרך ייסורים וכאב, אני נוטה לקחת ברגעים האלה מכל אחד, את מה שעושה לי טוב ולהאחז בתקווה ובידיעה שבסוף הכל ישתלם. רוצה לחבק אותך על אמת. ושולחת חיבוק וירטואלי ואמיתי לבנתיים ובטוחה שאת מרגישה כמה הוא רוצה לחזק. אני מאחלת לך שתתקצר הדרך ושבקרוב קרוב תספרי את, את הסיפור שלך ותחבקי אוצר בידיים. באהבה ואמונה גדולה ❤ הגר

  7. הגרי קראתי ודמעתי .הגר כתבת מדם ליבך וכתיבה עוצמתית כזאת חודרת ללבבות .
    במהלך השנים האחרונות ליוותי את חברותי הקרובות בתהליך דומה ואף הן חובקות היום את אוצרן.
    הפוסט המיוחד והמרגש שלך גרם לי לבקש אותן לקחת חלק במסע הזה …להעביר את האבוקה יחד אתך לנשים שעדין לא רואות את קו הסיום.
    הגר את מיוחדת ,מוכשרת ואמיצה …חבקי את האוצרות שלך באהבה רבה נעמי

    • נעמי את מדהימה! ובהמשך להתכתבותינו בפרטי אני רק מבינה עד כמה. גם בדביל לעמוד לצד מישהו שעובר משהו (ולא משנה מהו) צריך תעצומות נפש ויכולות הכלה, שאת כנראה ניחנת בהן במנות גדולות. זכיתן אחת בשניה. את בהן. והן בך. בכל המובנים. תודה רבה על התגובה החמה והמרגשת. וגם על כל הקישורים בפרטי לחברה שלי. אוהבת אותך. תודה ❤

  8. את מרגשת, חזקה , אמיצה ומעוררת השראה.
    שמחה ככ על הצלחתכם.שי ולי יפיפיים ומתוקים!
    רק טוב שמחה בריאות ואושר גדול:)
    מיכל

  9. אני מאמינה ויודעת שחשיפה אם היא באה ממקום טוב, ממקום נכון, ממקום שמוכן אליה היא נפלאה ועושה לנו רק דברים חיוביים.
    יש בחשיפה זיקוק של כל מנעד הרגשות האפשריים, צריך רק את הזמן והמקום המתאימים לחשוף את הסיפורים שלנו את הכאבים וגם את השמחות שלנו.
    ככה הרגשתי כשקראתי אותך הגר. את באה ממקום בשל, כנה, לא מתיימר, מספרת דברים כהוויתם בצורה הכי עדינה ונוגעת. נגעת בי לגמרי.
    יש לי שלשה ילדים. שכל אחד מהם היה סיפור בפני עצמו. הם לא באו לי בקלות אף אחד מהם ולא, לא עברתי הפריות בחיי אבל עברתי טיפולים אחרים גיהנום מסוג אחר, אכזבות, הפלות קשות, ציפייה שלא התממשה, זוגיות שלעיתים בקושי עמדה בזה… כל אחד והסיפור שלו את יודעת, אבל בסופו של דבר כולנו חולקים דברים מאוד דומים. אולי מזוויות קצת אחרות מעיניים אחרות אבל כאב הוא כאב, אכזבה היא אכזבה ושמחה היא שמחה. וכולנו נשים בסופו של דבר ויש איזושהי הבנה ואמפטייה וחמלה והזדהות שרק אנחנו יכולות להרגיש ולהבין כלפי אישה אחרת. הסיפור שלך מרגש, מעצים וכשראיתי בסוף את התמונות של התאומים שלך חייכתי כי ידעתי לאורך כל הסיפור שזה יסתיים כך ולא אחרת. כמה אני שמחה בשבילך. תודה על הפוסט הזה.
    תמרי

    • תמרי.. אני אפילו לא יודעת איפה להתחיל. כל המילים שלך (שקראתי ארבע פעמים), באות ממקום כל כך גדול של הבנת האחר, הסביבה. מדהים כמה מאחורי כל אחד ואחת, יש סיפור ועולם ומלואו. הפוסט הזה נכתב לפני כמה חודשים ורק עכשיו היה לי האומץ ואולי גם הרגשת המוכנות לחשוף אותו. כמו שכתבת.. אולי הזמן והרגע המתאימים. מה שאת כותבת פה ומספרת גורם לי לדמוע תוך כדי שאני עונה לך ובכלל, כבר מזמן הרגשתי שיש לנו משהו משותף, כי כל המילים שלך תמיד נוגעות בי עמוק. שמחה שבאת לקרוא, ששיתפת (בחלקיק) ממה שאת עברת, כי בעיני כל ילד שמגיע לעולם, הוא נס גדול. פשוט לא תמיד כולם עוצרים לחשוב על זה. ולך יש 3 ניסים כאלה, שזה הכי מדהים בעולם. וכל מה שבדרך.. הזוגיות, האהבה, האמונה.. לפעמים נסדקים. אנחנו חזקות. ואמיצות. והיופי זה שמותר להשבר, אני לא בטוחה שאפשר בכלל אחרת, אבל גם לדעת לזהות את הקושי, לדעת להדביק חזרה. ורק ללכת הלאה. ולא להכנע. תודה על התגובה שלך, התרגשתי נורא! אוהבת אותך כבר בוירטואלי.. מקווה שיום אחד גם האמיתי יגיע ☺❤

  10. מדהימה ומרגשת………….. גם לי יש תאומות בנות 7 חודשים ו"גדולה" בת ארבע… עברנו טיפולים ארוכים ומייסרים עד שהגענו לרגעים האלה אך בסופם אור גדול מלא באהבה.

    • הי הילה, כל כך שמחה לשמוע שבסופו של דבר זכיתם, אל אף הדרך המפותלת ורוויית הקשיים. באיזה שהוא מקום, אני מאמינה שהדרך הזאת שאנחנו נדרשות (וגם נדרשים) לעבור, מחשלת ומחזקת ונותנת כוחות להמשך. שתזכו לגדל את שלושת האוצרות בשמחה, אופטימיות ואהבה גדולה ❤

  11. הפוסט מטלטל.החזיר אותי מיליון שנה אחורה.
    כל כך מבינה אותך ויחד עם זאת חושבת שזה לא פייר להגיד מבינה כי היתה אצלכם בעיה מורכבת מאוד(לפי דברייך).
    כמה טוב שיש סוף טוב.

    • הי מתי. הפוסט מטלטל כמו שהחיים מטלטלים.. ☺ והוא יוצא היישר מהבטן הרכה. לקח לי המון זמן לכתוב ו"לצאת מהארון" אם אפשר לקרוא לזה ככה. אני מאמינה שיש משהו שמחבר בין כולנו, מורכב יותר או מורכב פחות, התחושות שמסביב, הכשלונות, הלבד, הזוגיות שצריכה להתמודד עם משברים, החברה שלא יודעת להכיל אותנו ואנחנו שלא יודעות להכיל אותה, כל אחת ומה שהיא לוקחת מכאן.. והסוף, שהוא סוף טוב, הוא נקודת האור שהלוואי ותתן לעוד מישהי את הכוח להתמודד ולא להתייאש.
      תודה רבה על התגובה ☺?

  12. הגר,
    רגשת אותי. כל הכבוד על התעוזה לחשוף את לבך. למרות שאני ילדתי את ילדיי ללא ייסורים, אני ‏מתחברת לסיפורך בהרבה רבדים…‏
    ‏"גוגל ואני נהיינו חברים טובים. אני הייתי מספרת לו בדמעות על כל בעיותיי והוא בתמורה היה נותן לי ‏מידע." כאשר גופי התחיל להתפרק לי מול העיניים גם אנחנו הפכנו להיות חברים ללילות הארוכים.‏
    ‏"אבל תמיד אני זו שבורחת." גם אני לא ידעתי כיצד להסתכל למפלצת בעיניים. לא יכולתי לשתף אף אחד.‏
    לכתוב ולצלם – בכל אירוע אני תמיד עסוקה ב-"כיצד להנציח את הרגע".‏
    ‏"ארבע שנים רקדתי במחול של שדים. ארבע שנים הייתי חצויה. חצי אחד היה גוף. חצי שני היה נפש. הגוף ‏היה נתון בידי כל מי שרק נדמה שיכול היה לסייע. הנפש הייתה אסופה בימים ומתפרקת בלילות. מחייכת ‏בזריחה ונכבית עם השקיעה." תודה לאל שאנו רוקדות היום לפי חליל אחר, למנגינה עוצמתית במובן הטוב ‏והיפה כל כך.‏
    תודה רבה יקירה

    • הילה יקרה, תודה על התגובה המרגשת. הפוסט הזה נוגע באיזה שהוא קושי מאוד גדול מהצד של טיפולי הפוריות והרצון העז להיות אמא, אבל הוא נוגע בעיני בכל קושי שמישהי חווה, בעולמות מקבילים, כי "להסתכל למפלצת בעיניים" כהגדרתך, כולנו מתקשות, ולא משנה מי היא המפלצת הזאת.. וההתמודדויות בדרך, הכשלים, הלבד, השיבושים במערכת.. הם שייכים לכל מי שחוותה איזה שהוא משבר. כל כך שמחה לשמוע (וגם קוראת אותך בבלוג) שאת רוקדת היום ריקוד אחר, שלם ואוהב. זו המתנה שלנו לחיים. תודה ❤

  13. פשוט הסברת הכי טוב מה עבר עליי במשך 3 שנים!!
    ברוך השם אני בתחילת הריון ומתפללת כל יום שזה יצליח!!!!
    כל הכבוד על השיתוף, הכתיבה, ההומור והרגש!

  14. הגר,
    פשוט מרגש מה שכתבת! מדהים שכל כישלון שחוויתי בארבע שנות טיפולים שעברתי תמיד אמא שלי שרה לי את השיר "הלאה" זה כבר ממש היה ריטואל קבוע היא שרה ואני מזילה דמעות.
    ריגשת..שולחת חיבוקים מרחוק