התחתנו בספט' 2010, הייתי בשנה האחרונה של התואר שלי (משפטים וממשל בבינתחומי). תמיד הייתי מן אדם כזה עם מטרות, תאריכים, עקרונות, כמו מן הוראות הפעלה של החיים שצריך ללכת לפיהן. לא נוטה להיות ספונטנית יותר מדי. הכל חייב להיות מתוכנן. ולצערי, זאת הייתה הטעות הראשונה שלי.

התחלנו לנסות במרץ, כחצי שנה אחרי שהתחתנו. אני זו שדחפתי את זה, להפסיק את הגלולות והתחיל "לנסות להיכנס להריון". רק שמבחינתי, כבר בפעם הראשונה שזה לא צלח נכנסתי למן mode של תחרות, זה הפך להיות מן goal/מטרה שצריך להגיע אליה, וכמה שיותר מהר. (בעלי אמר לי לפני כמה זמן שהוא זוכר שבאחת הפעמים הראשונות שניסינו אפילו אמרתי לו שבסוף נגיע לטיפולים- מי היה מאמין שהמשפט הזה חרץ את גורלי).

כמו כולן ניסינו במשך שנה, כל כשלון היה נוראי, וכמובן שמסביבי החברות התחילו להיות בהריון. אז זה לא היה עד כדי כך כואב ומשמעותי כמו במהלך הטיפולים. זה היה יותר בקטע של אני לא משיגה את זה כמו כולם.

באותה תקופה התחלתי את ההתמחות במשפטים, סיוט בפני עצמו. נכנסתי למשרד שכ"כ לא התאים לי ולתחומי העניין שבאמת מעניינים אותי. מה שעניין אותי זה רק העובדה שמשלמים סבבה, השעות בסדר והעיקר שזה קרוב לבית.

בנוסף לזה, קנינו את הדירה הראשונה שלנו. דווקא במקום הזה כן הייתי ספונטנית. לא תכננו בכלל לקנות, במקרה הגענו לשם ותוך 3 ימים חתמנו על חוזה (בדיעבד, ורק היום אני יודעת להגיד את זה, זה היה צעד נכון לאותה תקופה כי זה החזיק אותנו יחד). רק שמדובר היה בדירת קבלן- מה שאומר שכל הזמן יש התעסקויות וויכוחים ושינויים וחתימות ודחיות ותכנונים וספקים והתרוצצויות, ובמצב החרא שהרגשתי בהתמחות+ המצב של החוסר כניסה להריון זה רק נהיה גרוע יותר ומועצם יותר. אז כן, רבנו המון, מאוד, ברמות של פיצוצים. ושנאתי את זה, שנאתי את עצמי ככה, אבל לא יכולתי לשלוט על כלום (אהה כן, מיותר לציין שהייתי אדם שחייב שליטה).

אחרי כמה חודשים בהתמחות הרגשתי שאני לא יכולה יותר, שזה לא מתאים, שאני לא אני, הרגשתי שאני נובלת בתור בן אדם. והחלטתי להחליף מקצוע.

תחום האופנה הוא תחום שתמיד היה בתוכי אבל אף פעם לא ידעתי איך בדיוק ולאן לנתב אותו. באותה תקופה התחילו לעלות כל קורסי הסטיילינג שרואים היום, אבל אז זה עוד היה בקטנה כזה. חברה טובה שלי הלכה ללמוד, ומשהו קרץ לי, משהו קרא לי ללכת ולנסות, to take a leap of faith. אז נרשמתי לקורס והרגשתי שאני פורחת, שאני כ"כ נהנית מהתחום, ובמקביל התחלתי לעבוד בחנות בגדי מעצבים (שם גם הכרתי את בעלת הבלוג היקרה).

וכל אותו הזמן אנחנו בניסיונות. כבר בשלב של ההזרעות, עם רופאה ששנאתי ממש וכ"כ לא הייתה רגישה לצרכים שלי.

ההזרעות היו סיוט מבחינתי. הייתי כ"כ לחוצה, כ"כ עצבנית כל הזמן, ההורמונים חירפנו אותי לגמרי. כל פעם שהייתה לנו הזרעה הייתי רבה, כועסת, מתעצבנת- על מה לא? על זה שהוא איחר, על זה שצריך לנסוע לעשות את ההשבחה, על זה שהרופאה מאחרת, על זה שהאחות סתומה, הכל!! וזה רק הרחיק בינינו, פתאום התחיל להיווצר מן קרע כזה (בעצם לא פתאום אבל באותו הרגע ככה זה מרגיש).

לפני ההזרעה האחרונה הרגשתי שאני לא יכולה יותר, לא יכולה לשכב איתו, לא יכולה להיות איתו, לא מרגישה נכון בבית, לא מרגישה נכון בנישואין- נדפק לי כל המנגנון. מן תחושה כזאת של צומת דרכים, עם בלבול, וסערת הוריקן עם ברקים רעמים וברד. הכל קורה בבת אחת, ואני מרגישה שאני לא מכירה את עצמי יותר. שאף אחד לא מבין אותי, לא מבין מה אני עוברת, לא מבין כמה כואב לי (נפשית ופיזית). לא מבין כמה אני אבודה בתוך כל הבלאגן הזה, כמה זה היה כ"כ שונה מהאופי השתלטני שהיה לי, כמה הרגשתי שאין לי קרקע מתחת לרגליים ואין לי במה להיאחז.

בינתיים עברנו לבית וגם עברתי מקום עבודה (עוד חנות) לאזור השכונה שבה אנחנו גרים. ובנוסף לכל זה גם ניסיתי לפתח עסק בתור סטייליסטית אישית עצמאית. וזה היה קשה, מאוד.

וכדי שהמצב יהיה יותר מסובך, סבתא שלי (שהייתי מאוד מאוד קרובה אליה) חלתה, ומצאתי את עצמי לוקחת את התפקיד של הטיפול בה. היא עברה המון, מהבית אבות שגרה בו, לניתוחים וטיפולים בבתי חולים בארץ, ומשם למלבן בנתניה, ואח"כ לתחנה הסופית של בי"ח לניאדו (אין לי חלילה דבר רגע להגיד על הבי"ח הזה פשוט מבחינתה זה היה הסוף כי ההחלטות שהייתי צריכה לקבל שם היו הרות גורל).

והתחושה של הקושי והבלבול והכאב והתסכול והחוסר רצון רק התגברה אצלי. החלטתי להפסיק, להפסיק לנסות עם הטיפולים, לקחת קצת הפסקה מזה, ממנו. לא נפרדנו אבל ככה הייתה התחושה בבית. וכאב לי, כאב לי שאני עושה לו רע, כאב לי שהוא לא מכיר את מי שנמצאת לידו.

ואני זוכרת שמישהו באותה עבודה אמרה לי פעם אחת- 'את צריכה לבחור באיזה בייבי את רוצה, אי אפשר גם להקים עסק וגם לנסות להיכנס להריון- זה לא עובד ככה' וכמה שהיא צדקה! (אבל כמובן שאז לא ראיתי את זה).

באותו הזמן עברנו לרופא פרטי. רציתי פרטי כי חשבתי שזה ישנה את המזל, שבפרטי יתייחסו אלי יותר, שאולי אחוזי ההצלחה גבוהים יותר- לא יודעת. פשוט רציתי לסיים עם זה, להצליח להיכנס להריון ולשים את הסאגה הזו מאחורי.

היינו אצל בפגישה אחת, בה הוא דבר על לעשות הזרעה אחרונה לפני IVF. הבטחתי לבעלי שאני אבוא לתור, שננסה לשפר את הנישואין, נטפל, נעבוד על מה שצריך. אבל בפגישה הזו הייתי כ"כ מנותקת, לא יכולתי כבר לשאת את זה יותר ואחרי הפגישה הזו לקחנו 8 חודשים הפסקה מהטיפולים.

קצת לפני הפגישה הזו, משהו כמו כמה שבועות, התקבלתי לעבודה באחת מרשתות האופנה בתור VM בסניף חדש שעתיד להיפתח כמה חודשים אחרי שנכנסתי לחברה. כל ההכשרה שלי הייתה לא פשוטה, זו עבודה לא פשוטה ובגלל שהייתי כ"כ מוטרדת בחיים הפרטיים שלי זה כנראה הפריע לי מאוד להתרכז, ועד כמה שאהבתי ועד כמה שזו הייתה עבודה שממש רציתי והנחתי שתקדם אותי לתוך העולם הזה, היה לי קשה מאוד. עבדתי הרבה שעות וזה רק המשיך ליצור בינינו את הריחוק. הייתי חוזרת הביתה גמורה מעיפות, לא הייתי מסוגל להתמודד עם זה.

הייתי בשלב כ"כ נמוך מבחינת הנפש שלי וממש הרגשתי בדיכאון (כן, אפילו לקחתי איזה כמה ימים כדורי הרגעה ואני שמחה על כך מאוד כי זה איזן אותי, החזיר לי את הדרך). בנוסף לכל, סבתי נפטרה, וזה שבר אותי לגמרי.

היינו בטיפול זוגי, גם ביחד וגם לחוד. בהתחלה הייתי מאוד אנטי, כאילו נכנסתי מראש בקטע שהנישואין כבר לא יצליחו ואין טעם ואני סתם עושה את זה כדי לרצות אותו. אבל ככל שעבר הזמן התמונה התבהרה, נהיה לי יותר קל לדבר איתו, יותר קל להיפתח, להתמודד, לשתף. עבדתי על עצמי המון, מלא עבודה והתבוננות פנימית. למידה של השקפת עולם חדשה (גם דרך הטיפול הזוגי/יחידני וגם דרך רוחניות).

חזרנו לטיפולים. עשינו הזרעה באיכילוב. כמובן שזה לא צלח, אז עברנו להפריות. את ההפריות כבר עשיתי במדיקל סנטר בהרצליה כי רציתי להיות במקום נעים, פרטי, קרוב.

בהתחלה לא הבנתי כלום, מה זה פרוטוקול, מה זה הזריקות האלה, איך מוציאים טופס 17, איך בכלל מקבלים את האפשרות לקנות את התרופות. מלא בירוקרטיה שהכניסה אותי להמון המון לחץ שלא תרם בכלל לתהליך.

ובעבודה נהיה לא קל. פתאום הגוף נחלש, מתעסק במשהו אחר, והפיזיות של העבודה הקשתה עלי. אחרי ההחזרה הראשונה חשבתי שאני גיבורה- חזרתי לעבוד במלוא המרץ, אבל תוך כמה ימים הבנתי שזה לא עובד ככה ואני חייבת מנוחה (שם התחיל השינוי האמיתי אצלי).

עשינו הפריה שנייה שהייתה מזעזעת. כל הפרוטוקול היה שונה כי היה צריך לבחון תרופות אחרות על הגוף שלי מתוך הנחה שאולי אקלט. היה לי ממש קשה להזריק אותן ולא הסתדרתי, כאב לי, ובתוך כל זה שוב נהיה לי קשה, קשה לשתף את בעלי ולבקש עזרה, קשה לשתף את הסביבה. הוא גם לא רצה, לא רצה שידעו, רצה לשמור את זה לעצמו, ולי היה קשה עם זה כי אני אדם שכן אוהב לדבר ולשתף, שרואים בעיניים שלי כשמשהו לא בסדר. אבל שתקתי ואז הכל התחיל להצטבר בפנים. אחרי השאיבה כאב לי מאוד, לא הייתי מסוגלת לעמוד על הרגליים ולתפקד, וקלחתי שבועיים חופש מהעבודה. בהחזרה התחננתי שהרופא יחזיר לי 3 עוברים כי קיוויתי שאולי אחד ייתפס והסיוט הזה יגמר.

אם אני לא טועה, אחרי ההפריה הזו נהייתה לי את "הדלקת"- גירוי יתר שחלתי.

הייתי בעבודה באותו יום שזה התחיל. עבדתי קשה על קמפיין שהייתי צריכה להעלות ואפילו נשארתי (למזלי) עם שני עובדים מהמחלקה שלי שהתנדבו לעזור. ופתאום התחלתי להרגיש רע, מאוד רע. הגוף נהיה חלש, הכל הסתחרר, הרגשתי שאני בוערת, אבל נשארתי לסיים את הכל. לא יודעת בכלל איך הגעתי הביתה בשלום. נכנסתי ונשכבתי על הספה ואמרתי לבעלי שאני ממש ממש לא מרגישה טוב. בודקים חום- 39 מעלות!! בחיים לא היה לי דבר כזה. ותוך כמה שניות החילו הכאבים האלה, כאבים מהגהינום! (יותר גרוע מהצילום רחם שכאב לי נורא גם ככה). במשך שבועיים שלמים התקפלתי מכאב אבל המשכתי לתפקד. כמו מן צירים כאלה שתוקפים כל כמה דקות וצריך רגע לעצור ולהתרכז בכאב. לקחתי אנטיביוטיקה וקיוויתי שאני לא אפספס עוד מחזור נוסף על זה שפספסתי עכשיו. גם באותו החודש לאחיינית של בעלי הייתה בת מצווה. אני זוכרת שנכנסו לאולם וכבר הדמעות התחילו לחנוק אותי. בקושי הצלחתי להוציא הגה מהפה ואני וזכרת שכאב לי לשבת וכל הערב הייתי עם כדורים.

הרופא הציע לעשות הזרעה נוספת כדי לתת צ'אנס. ההזרעה הזו הייתה נוראית! כ"כ כאב לי, הוא לא הצליח לפתוח את צוואר הרחם, דיממתי, בכיתי. ישבנו אצלו במשרד ולא הצלחתי להתגבר על הבכי, על הצער. הוא ביקש שנגיע להיסטרוסקופיה לפני שנעבור להפריה הבאה. כשהגענו לעשות את ההיסטו' לא הפסקתי לבכות מהרגע שהחננו את הרכב. הייתי לחוצה ופחדתי מהכאב. המזכירה שם שאלה אותי שאלות ובקושי הצלחתי לענות לה. הרופאים שעשו לי את הבדיקה היו סופר נחמדים, אבל אני מרוב הלחץ לא הצלחתי להקשיב. אני אציין שזה בדיוק היה כשסיימתי את המחזור החודשי והייתי חייבת כבר להגיע לתור, ובמהלך הבדיקה מרוב שבכיתי והייתי לחוצה התחלתי לדמם מחדש. ממש נהדר. כמובן שהבדיקה יצאה תקינה וזה רק הוסיף לתסכול של חוסר ההבנה על מה בעצם הבעיה.

כל אותו הזמן (מהרגע שהתחלנו את ההפריות) בסביבת החברים שלנו כולם בהריון= אחת ילדה, השנייה הייתה בהריון (בישרה לי כשאני ובעלי היינו במשבר, אז באותו הזמן זה לא כ"כ כאב לי) והשלישית הודיעה שהיא בהריון. אני זוכרת את זה כמשהו מאוד כואב לשמוע. יצאנו לאכול כולם במסעדה, חגגנו שם למישהו יום הולדת לדעתי ואז היא הודיעה ואני חשבתי שאני רוצה שהאדמה תבלע אותי באותו רגע. בשנייה אחת הפנים שלי היו כ"כ נפולות ורק רציתי לברוח משם. וכמובן, כדי לגרום לזה להיות יותר כואב, אחת הבנות (וברור לי שזה לא נעשה ממקום רע אבל לא ראיתי את זה ככה אז) שמה את ידה על ידי ואמרה לי 'אל תדאגי זה גם יקרה לך'. רציתי לרצוח אותה באותו הרגע!! חזרנו הביתה והתפרקתי. בכיתי על מר גורלי ועל איך כל העניין הזה קורה ומתגלגל, וכמה זה לא פייר, ולא הגיוני ומה לא.

עוברים להפריה שלישית. מבצע צוק איתן. לא יודעת למה המבצע הזה כ"כ הטריד אותי, אולי בגלל שזה הפך להיות קרוב- כל האזעקות והבלאגן שהיה. הייתה לי הרגשה שהטיפול לא יצליח מההתחלה. לא היו לי הרבה ביציות שנשאבו, וממה שהצליחו לשאוב רק 2 הופרו. בכל זאת עשינו את ההחזרה והמשכנו לקוות.

בשלב הזה אני כבר מבינה שהעבודה והטיפולים לא הולכים יד ביד. שחייב להיות כאן איזשהו שינוי, אני צריכה לוותר על משהו כי הלחץ משני הכיוונים הוא בלתי אפשרי לי. התחלנו לחשוב אולי להקטין במשרה, אולי לחפש משהו אחר, אבל כמובן בעבודה כמו בעבודה, מהרגע שהמוח והנפש מבינים שרע נהיה רע מאוד.

את התשובה השלילית קיבלנו ביום שישי בדרך לארוחה משפחתית. רציתי למות, פשוט למות. התחושה הזאת שזה שוב פעם לא הלך, ושוב פעם צריך להתחיל את הטיפול הזה מחדש, ובכלל העניין הזה שצריך ללכת לאכול ולשמור את זה בסוד היה נוראי.

באותה תקופה ההיא שהייתה בהריון ילדה, ואני כמו חברה טובה התגברתי על עצמי והלכתי לבי"ח לבקר והייתי איתה בבית, ואני באמת לא יודעת מאיפה הצלחתי למצוא בתוכי את התעצומות נפש האלו.

אני חושבת שמכל התחושות שחשתי באותו הזמן מה שהכי שנאתי היה תחושת הרחמים, שאנשים מרחמים עלינו כאילו אנחנו מסכנים או משהו כזה. וכל אחת עם העצות המטומטמות והמשפטים חסרי ההיגיון וחסרי בסיס. כולם כאילו מנסים להבין אותך אבל אף אחד לא באמת מצליח.

אחרי הכישלון הזה היה לי "חופש" של חודשיים מההפריות- איכשהו זה יצא ככה, אני כבר לא זוכרת למה, אבל זה היה טוב, כי אז באמת הבנתי שאני לא אהיה מסוגלת לעבור עוד הפריה בעבודה. הגוף שלי כבר לא היה מסוגל לשאת את המעמסה הפיזית והנפשית, והייתי חלשה ומתוסכלת בעיקר.

אז החלטנו שזהו. נגמר הפרק הזה בחיי, מתוך תחושה שאולי אם נסגור את זה, ואת כל הלחץ והמתח והפיזיות שהייתה סביב זה, אולי זה יגרום להפריה להצליח.

להפריה הרביעית הגעתי "מובטלת". מובטלת אבל נקייה. משהו בי השתחרר, התנקה והרגשתי שהפעם זו הפעם המנצחת. הפעם זה מצליח, הפעם אני אהיה בהריון. הגענו לשאיבה מוקדם בבוקר, סביבות 6 וחצי בבוקר. לפני הפריה צריך לצום, תמיד. אבל הפעם אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי והייתי כבר מבולבלת שפשוט שתיתי מים (משום מה התבלבל לי בין ההפריה להחזרה). נכנסו להסבר קצר עם הרופא והמרדים והוא שואל אותי אם צמתי אז עניתי שכן אבל שתיתי מים. הוא שאל אם השתגעתי, והסביר שהרדמה לא ניתן לתת אלא רק טשטוש, והוא יעשה את זה כמה שיותר עדין כדי שלא ארגיש. הייתי בהלם, אבל לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב וכבר הכניסו אותי פנימה. התיישבתי שם על המיטה, כל האחיות מטפלות בי והתפרצתי בבכי. בכי של כאב אמיתי. התחננתי לשמיים שיעזור לי לעבור את זה, שיהיה איתי הפעם הזו. התחלנו את ההפריה, אמרתי בהצלחה כמו כן פעם ונרדמתי. מסתבר שבאמצע נגמרו המבחנות והרופא יצא לדבר עם בעלי ואני כנראה ישנתי כי לא שמתי לב לזה בכלל. הייתי גמורה לחלוטין, נפשית וכמובן עייפה מאוד מהשעה המוקדמת. הטשטוש הזה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש. יצאתי מהשאיבה חזקה, תפקדתי, הרגשתי ממש טוב. נשאבו 9 ביציות. יומיים אחרי, בשבת, התקשרתי לברר כמה הפריות וגיליתי לשמחתי שהופרו 7! בעלי היה סקפטי אבל אני האמנתי שהפעם זה אכן מצליח. חזרנו להחזרה, ותמיד היה לי קטע כזה שלהחזרות אני מתלבשת יפה= באה לקבל את הילדים שלי. אבל הפעם ממש דפקתי הופעה הוחזרו 2 ושלושה ימים אח"כ החזירו עוד אחד (פעם ראשונה שעשינו בלסטוציסט).

ביום ה- 14 עשיתי בדיקת דם אבל הפעם החלטתי לעשות בקופה ולא לנסוע עד למדיקל- מבחינת משנה מקום משנה מזל. הייתה לי הרגשה שהתשובה תהיה חיובית אבל פחדתי בכל זאת. כל היום הייתי עם הטלפון וחיכיתי למייל הזה שיגיד לי שיש תשובה חדשה באתר של הקופה. השעה 16:00 הגיעה וכמובן שהגיע המייל. הרגשתי שאני עומדת לקבל התקף לב מהלחץ והתקשרתי לבעלי שיחזור הביתה. פתחתנו יחד את האתר ואנחנו רואים את המספר 58. מה זה אומר, אלוהים יודע. מסתכלים באינטרנט, שולחים הודעה לרופא עם תמונה אבל אין מענה. התקשרתי למרפאה וביקשתי מהמזכירה שהרופא יחזור אלי. ואנחנו על קוצים. כל זה עניין של כמה דק' אבל הרגיש כמה שעות. הרופא מתקשר ואומר לי 'נו שלחת שהגיעה בדיקה אבל לא כתבת מה התוצאה', אני שואלת אותו 'מה זה 58?' והוא בישר לי את התשובה שחיכיתי לשמוע 4 שנים- אני בהריון!!! בכיתי מרוב התרגשות וסוף סוף הרשתי לעצמי להרגיש קצת הקלה. שבוע אחרי כר קבעתי תור לאולטרסאונד. לא התאפקתי. הלכנו לרופא של הקופה כי הרופא שלי אמר לחכות לשבוע 7 כדי לשמוע דופק בוודאות אבל לא עניין אותי. ראינו שני שקים- אחד קטן ואחד גדול. הרופא הזהיר ואמר שיכול להיות שהקטן יתמוסס.

שבוע אחרי הייתה מסיבת אירוסין של גיסתי. בעלי לא הסכים שנספר לאף אחד וזה עמד לי על הקצה של הלשון. לא יכולתי להחזיק את ההתרגשות וגם את הפחד שפתאום יקרה משהו. כמובן שבאיזשהו שלב ההורמונים השתלטו עלי והבכי צף ולא הייתה ברירה וסיפרנו.

עד שבוע 11לקחתי עוד הורמונים. ואני לא אשקר, עדיין פחדתי, עדיין לא הצלחתי להשתחרר מהכבלים של הטיפולים. מהפחד שיקרה משהו. אני חושבת שרק אחרי שסיימנו את הסקירה הראשונה הרשתי לעצמי בפעם הראשונה, מזה הרבה מאוד זמן, לנשום לרווחה, נשימה עמוקה כזו, ולהבין שסוף סוף אני עוברת שלב, מתקדמת, לעבר המתנה הכי גדולה של החיים שלי.

לפני כמה ימים ילדתי את בני הבכור

קל לאבד תקווה זה נכון, ולפעמים צריך קצת, כי זה עוזר לחזור חזרה.

היה שיר שמאוד חיזק אותי בטיפולים, גרם לי לבכות ללא ספק, ואפילו היום אני עדיין לא מצליחה לשיר אותו בלי שהקול שלי יישבר

שולחת לכן את כל הכוחות שבעולם. תאמינו בעצמכן, בכוח שלכן כנשים. אתן יכולות לעשות את זה, וזה יצליח!

—————————————————

תודה שקראת עד לפה, מחכה לתגובה שלך,

שירן