סיפורי נשים

רוצים לדעת עוד? לחצו

האוליטימטום שהפך לאור

סיפורי נשים

אנחנו שונות מגברים, בנויות שונה, חושבות שונה..

גם בתוכנו כל אחת היא עולם ומלואו ותמיד כייף ללמוד ולהכיר נשים חזקות, לשמוע וללמוד מהן

הייתי שמחה להכיר אתכן, נשים שעברו ושעוברות את התהליך-

אז

מי את? בת כמה את? יש לך ילדים? את נשואה? רווקה? באיזה מסגרת משפחתית את מביאה ילד- יחידנית, בחוזה, יחסים חד מיניים

איך את מתמודדת או התמודדת עם התהליך ברמה האישית, הזוגית והמשפחתית? איך הטיפולים השפיעו על הקשרים שלך עם חברות? איך הטיפולים השפיעו עליך מבחינה מקצועית, במקום העבודה?

הרי יש בך הרבה מעבר לטיפולים בחיים.

מה הסיפור שלך?

——————————————————

תכתבי לי ואפרסם rettersblog@gmail.com

סגור

אני ודודו הכרנו בגיל 30-31, עברנו לגור יחד אחרי חודשיים והתחתנו אחרי 8 חודשים.

עוד לפני החתונה פניתי לרופא נשים וביקשתי לעשות בדיקות פוריות גם בגלל בעיה של אי סדירות בווסת וגם בגלל עודף המשקל של שנינו. בבדיקה התברר שישנה בעיה של זרע חלש ושלי יש שחלות פוליציסטיות.

קצת אחרי החתונה עברנו לגור בפתח תקווה ופנינו לבלינסון למחלקת פוריות לברר איך אנחנו הופכים להורים. הרופא שקיבל אותנו אמר לנו שלפי הבדיקות לדעתו טיפול שניים ונהיה הורים.  לקח לנו ארבע שנים שכללו 3 הפלות, (הריון כימי אחד ושני הפלות אבל בתיק מצוינים שלושה הפלות) אחרי ההפלה השנייה עשיתי ניתוח שרוול שמנע ממני לחזור לטיפולים למשך שנה ובינתיים באותה שנה גם פנינו למועצה לשלום הילד והמראיינת אמרה שמאוד נראה לה שנהיה מועמדים ראויים אולם… בגלל בעיית המשקל של דודו ייתכן וישללו אותנו. מסתבר שלהורים לא בריאים, כשמעשנים ושמנים נכללים תחת הגדרה זו, לא תמיד מאשרים אימוץ מחשש שנמות מוקדם.

דודו עשה את הניתוח שנה אחרי… שנינו הורדנו 50 קג' כל אחד ואז אחרי שנה חזרנו לטיפולים. הטיפול הראשון היה מוקפאים… הוא לא הצליח. ואז היינו צריכים להתחיל טיפול חדש לשאיבה הפעם בשונה משאר הטיפולים לא סיפרנו כלום לאף אחד, לא חברים ולא משפחה וזה כי נמאס לנו לאכזב אחרים והקושי הזה לספר שלא הצליח שוב…  אני זוכרת שבבדיקת האולטרסאונד האחרונה נמצאו בערך 20 זקיקים ראויים לשאיבה. השאיבה הזאת הייתה שונה… הפסקתי לנשום ונאלצו להוציא אותי מחדר הניתוח ולהנשים אותי, דודו היה בחוץ לבד… דואג מאוד והוא לא יכל לשתף אף אחד בעניין, הוא מאוד פחד.

כשהתעוררתי בחדר ההתאוששות ושאלתי כמה ביציות שאבו ואמרו 8 התפוצצצצצתי מעצבים, השתוללתי וצעקתי שיחזירו אותי מייד ויוציאו את כל הביציות ! שאם עד כה לא הצלחנו להביא ילד כששאבו בין 16-23 ביציות אין מצב שיצליחו עם 8. כעסתי מאוד ! אבל הם סרבו… יצאתי משם בוכה ואמרתי לדודו שאני עם הטיפולים גמרתי.

למחרת ההחזרה הודיעו לי שמתוך 8 ביציות ישנם 5 עוברים טובים, אמרתי להם שאני לא רוצה אותם והם מוזמנים להקפיא או לזרוק אותם אבל הם אמרו שבלי חתימה אסור להם לעשות כלום. הבטחתי שאגיע מחר עם דודו לחתום על הקפאה.

באותו יום שלחתי טפסים שוב לוועדה לשלום הילד עם הנתונים החדשים של דודו ושלי בדואר רשום.

יום ההחזרה הגיע ואנחנו באנו לחתום על הקפאת עוברים אבל הצוות בבלינסון תכננו לנו מארב.

דר פינקס, הפסיכולוגית ואחות בכירה שפשוט התחננו ולחצו והפעילו כל כוח אפשרי כדי לשכנע אותי להחזיר עוברים, כמה שארצה ואני סירבתי, הם ביקשו מדודו לשכנע אותי אבל דודו אמר… אני רוצה מאוד אבל זה הגוף שלה… לא יכול לחייב אותה.

בשלב מסוים התייאשתי מהוויכוח, אמרתי אם תחזירו לי 3 אני אכנס והם הסכימו.

האולטימטום שלי היה מתוך בטחון שיסרבו אבל מרגע שהסכימו לא נותר לי אלא להיכנס.

אחרי שבועיים קיבלתי תשובה חיובית... אמרתי להם שהיו כבר כאלה…

אחרי עוד שבועיים ראיתי דופק של שני שקים, גם זה היה כבר אבל האמונה התחילה לפעול ועדיין בחרנו לא לספר כלום לאף אחד. הלכתי כל שבוע לבדיקת אולטרסאונד כדי לוודא שהכל דופק וגיליתי שלא הכל… בשבוע 8 עובר אחד הפסיק דופק.

בשלב הזה בחרתי לספר לחברה טובה ולאחיינית שלי שסמכתי עליהן שלא ידברו. למשפחה סיפרתי אחרי שבוע 12 וכמובן שאין לתאר את השמחה ! היה הרבה פחות קשה לספר שעובר אחד נדם כי כולם התרכזו בזה שקיים בתוכי חיי.

אור נולד בשבוע 39.5 במשקל 2.800, ילד מושלם !

תמונה 1תמונה 2תמונה 3

אחריו בחודש מאי 2014 הייתה שוב הפלה של תאומים בשבוע עשירי.

ובאוקטובר 2014 גיליתי גוש בשד שהתברר כסרטני ולכן לצערי לא אוכל לנסות שוב הריון עד 2017, יש לנו כרגע 4 מוקפאים ואנחנו לא יודעים אם ננסה שוב או לא אבל אנחנו לא מרגישים חסרים יותר, אנחנו משפחה גם עם ילד אחד.

את החלום שלי הגשמתי – אני אמא  !!!

תמונה 5 תמונה 6 תמונה 7 תמונה 8

————————————————–

תודה שקראת עד לפה, מחכה לתגובה שלך,

פיבי

מה דעתכם על הפוסט?

להגיב על עדנה רודיטי לבטל

* חובה

  1. פיבי המרגשת, איזה סיפור, אמנם אני מכירה את רובו אבל עדיין מתרגשת וגאה בך על הנחישות. מאחלת לכם לגדל את אור בנחת, שלווה ובריאות. אוהבת

  2. פיבי יקרה את כל כך מרגשת.כמה כח ועוצמות צריך בשביל לעבור את הדרך שעברתם.גם טיפולי פוריות גם ניתוח גם גוש מחורבן ומיותר..ועם הכל לראות את האושר וההצלחה בלהיות אמא ובאמת לבחור לראות את חצי הכוס המלאה.אין הצלחה גדולה יותר מלחיות בגישה אופטימית וחיובית.מאחלת לכם את כל האושר שבעולם