הי עדי,
אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שאני מטופלת פוריות. אני זוכרת את המבט של הרופא שלי על הפנים כשאמרתי לו 'אז ננסה עוד חודש. אז מה?'.
כל כך כעסתי עליו באותו יום. הרגשתי שהוא עצלן. שהוא מוותר עלי מהר מדי.
איך אני מטופלת פוריות? יש לי מחזור סדיר ונחמד מגיל 14, בעלי חזק, בריא, מדריך כושר!!
אני צעירה, אני רזה.
הרגשתי כאילו זה כתם. כאילו עשיתי משהו לא בסדר שזה מגיע לי.
התביישתי. לא הצלחתי להתקשר לאימא שלי באותו שבוע, התחלתי לנתק קשרים עם חברות כי פשוט לא הייתי מסוגלת להיות לידן ולא לספר להן.
הלכתי להזרעה הראשונה ולא הבנתי למי מדברים. אלי?? זאת אני שעומדת לעבור את זה??
ההפריות בכלל היו שוק בשבילי. לא הייתי מוכנה!!!!
וגם לא היה מי שיתמוך בי כי לא סיפרתי לאף אחד! אפילו עם בעלי כמעט ולא דיברתי על הנושא, למרות שהוא ניסה.
שמרתי על שתיקה בקשר לטיפולים כאילו זה היה סוד מדינה.
רק אחרי שעברתי הפלה בשבוע 133 הבנתי פתאום כמה התמיכה חסרה לי. כמה אני צריכה את אימא, את החברה הכי טובה שלי, כדי שאוכל לפרוק את מה שיושב עלי.
אני חושבת שזאת הייתה נקודת המפנה הכי משמעותית שלי בטיפולים.
ההפלה הייתה המקום שבו באמת הצלחתי לקבל את מה שעובר עלי.
זה לא שאחר כך היה קל. 55 הפריות שלא הצליחו. אבל לפחות הייתי יותר שלמה עם עצמי. לפחות הפסקתי להאשים את עצמי ויכולתי להיעזר גם בתמיכה של האנשים מסביבי.
אחרי שהבן שלי נולד סיפרתי לכל מי שבא לבקר אותי שהוא ילד IVFF, היה לי פתאום חשוב שכולם ידעו. שגם לי זה קרה. שזה בסדר. אמרתי לעצמי- אולי יש לי חברה שהיא כמוני, מתביישת לספר? אולי אם היא תדע שגם אני עברתי את זה יהיה לה יותר קל?
שיהיה בהצלחה לכל הבנות המקסימות ואני מקווה שיש לכולן עם מי לחלוק את הדרך.