היי עדי, אני קוראת פה את הסיפורי הצלחה של הבנות, וכולן נורא חזקות ואופטימיות.
אני לא הייתי ככה. אני נשברתי.
הריון תמיד בא לי בקלות, הייתי נקלטת כמעט כל מחזור טיפול ואז היה מגיע שבוע 8-10 והתחילו הדימומים, והכאבים וההריון היה נגמר בהפלה.
שישה הריונות איבדתי. כאילו, הבדיחה הכי לא מצחיקה בעולם. אנשים עושים טיפולי פוריות בשביל להיכנס להריון, ואני נכנסת תוך שנייה ומאבדת תוך דקה.
אחרי ההפלה השלישית עברנו ל IVF במדיקל סנטר. אני חייבת להגיד שהצוות היה מדהים! ובכל זאת, אחרי שתי הפלות כבר הייתי מיואשת לגמרי.
אמרתי לבעלי שנאמץ או שנחייה בלי ילדים, רק שנינו ככה. במילא כולם מתבגרים ועוזבים. התחלתי לשכנע את עצמי שזה לא נורא. אז לא יהיה ילד. אז מה. יהיו דברים אחרים.
שכנעתי את עצמי ובכל זאת קמתי לטיפול הבא.
הפרייה.
הריון (כמובן).
הפעם הצלחתי להגיע עד לשבוע 12, שיא אישי!! אבל גם הוא נגמר בהפלה.
הייתי מרוסקת. צעקתי, בכיתי ונשבעתי שאני לא חוזרת לשם.
לקחתי הפסקה של כמעט שנה וחצי. לא הייתי מוכנה לשמוע על כלום.
אבל בעלי לא וויתר על החלום. הוא לא דיבר איתי על זה כי הייתי מתעצבנת אבל ראיתי בדרך שבה הוא הסתכל על ילדים של קרובי משפחה ושל חברים.
אחרי שנה וחצי, ביום הולדת שלו, עשיתי לו הפתעה. ארזתי לו במתנה קופסה של אחד קלקסן (חברי הטוב מהטיפולים).
הסכמתי לנסות עוד פעמיים. פעמיים ודי!
נכנסתי להריון בסבב הראשון. שמירה, תמיכה, תפילות וקמעות- והנה הגעתי לשבוע 22!!
לא האמנתי שזה בכלל אפשרי!!
אולי זה היה בגלל שבאתי לטיפול הזה ממקום אחר, ממקום שלם ואחרי הפסקה. אולי בגלל שעשיתי את זה בשביל בעלי, ובאמת שלא בשבילי.
רוב ההריון הייתי בשמירה, ולקראת הסוף גם מאושפזת בבית חולים, אבל בסוף הצלחתי למשוך עד שבוע 33 וללדת את הבת שלנו.
היא האושר שלי, ושל בעלי בכלל.
אני יודעת שיש לי עוד פעם אחת שהבטחתי לו לנסות, אבל האמת- לא בטוחה אם זה יקרה….
יש לי בת אחת מושלמת, וזה יותר ממה שאי פעם חשבתי שיהיה לי.