אחת ההחלטות הכי קשות שלקחתי במהלך הטיפולים היא ההחלטה לעזוב את העבודה שלי.
עבדתי בעמותה שמשלבת אנשים עם מוגבלויות בשוק העבודה ואהבתי מאוד את מה שעשיתי ואת האנשים שלוויתי.
אני זוכרת שבמשך שלושה חודשים בערך התבלטתי בשאלה האם אני מסוגלת גם להיות מטופלת פוריות, עם אין סוף הבדיקות, התיזוזים וימי המחלה שהייתי צריכה לקחת, וגם להמשיך ולתת את כולי בעבודה.
היה לי נורא קשה עם ההחלטה. ממש הרגשתי אבודה. הרי אני עובדת מגיל 16, איך פתאום אהיה מובטלת?? מה זה אומר עלי??
במשך תקופה ניסיתי לשלב את הכל ביחד, עבודה, תואר במשפטים, טיפולים, התנדבות…
אבל ככל שהטיפולים התקדמו הרגשתי שאני מתחילה לקרוס. שהגוף והנפש שלי מבקשים קצת מנוחה.
אחרי הרבה מחשבה, ועם המון תמיכה של רוני ושל הסביבה הקרובה, הבנתי שאם אני רוצה להיות אימא אני צריכה לעבוד בזה, ושאני לא יכולה כרגע לשלב דברים אחרים.
זאת הרגשה מוזרה, כולם מסביבי עובדים ורק אני עובדת בזריקות והורמונים ובדיקות זקיקים. אבל ידעתי שזה מה שנכון בשבילי, שזאת הדרך שלי.
ברגע שקיבלתי את ההחלטה כבר לא היו לי ספקות. למדתי בתהליך הזה לסלוח לעצמי ולדעת לדרוש את מה שנכון לי באותו רגע מבלי להתנצל.
אני שמחה שלקחתי את פסק הזמן. אני יודעת שזה עזר לי בתהליך ושההחלטה הפכה את הדברים לפשוטים יותר, ברורים יותר. לפעמים כשאבודים מספיקה בחירה אחת כדי שהכל יהפוך לברור יותר.
למדתי גם לא לשפוט אנשים שעושים בחירות שנראות לי מהצד תמוהות. הרי בתחילת הדרך הייתי בטוחה שאפשר לשלב הכל ביחד, ומי שלא עושה את זה היא קצת פרזיטית. היום אני יודעת שאין דבר כזה, וכל אחת בוחרת בדרך שנכונה לה ולמשפחה שלה- בין אם זה בטיפולים, בזוגיות, בהורות או בעבודה.

——————————————————————

גם אתן הרגשתן שאתן לא מצליחות לפעמים לשלב בין כל העולמות? איך התמודדתן מול עצמכן? מול הסביבה?

שתפו אותי

עדי