במהלך הטיפולים אני נורא משתדלת שלא לשקוע בשלילי ולהיות אופטימית וחזקה.

חשוב לי שבמבט לאחור אני ארגיש שלצד כל הקושי, היה לי גם טוב.

שלמדתי והתפתחתי ושהטיפולים גם עזרו לי למצוא את נקודות החוזק שלי ולהעצים אותן.

לרוב הצלחתי, ואני עדיין מצליחה, לראות גם את הטוב שהתקופה הזו מביאה.

ועדיין, אי אפשר להתעלם מהקושי. מהכאב.

לפני כמה ימים עברתי על כל מיני דברים שכתבתי במהלך הטיפולים, ולצד הרבה הומור פתאום ראיתי את

המשפט הזה-

"הנרתיק כמו פצע פתוח שכל הזמן נוגעים לך בו וזה גורם לו לבכות"

ושוב עלו כל אותן התחושות שהזמן השכיח.

יחסי האהבה שנאה עם הגוף שלך שאת מרגישה שפשוט בוגד בך לפעמים.

הפחד ממגע, מכאב.

עשרות הרופאים שאת פוגשת בדרך, שרואים אותך הכי חשופה שיש (נפשית ופיזית כמובן) ואת כבר מתחילה

להתרגל, מתחילה להיות אדישה, אבל לא באמת.

אומרים שהגוף לא זוכר כאב, ואולי זה נכון. אבל מה הנפש זוכרת?

—————————————————————————-

הגוף זוכר, אבל גם מחלים… אני מאמינה שחשוב לתת מקום ובמה גם לרגשות ולתחושות פחות טובים. לא להדחיק.

מוזמנת לשתף אותי

עדי