חשבתי הרבה איך אני אתחיל, רציתי שזה ירגיש לי טבעי, וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה איך לעזאזל, הגעתי למצב הזה?

תוך כדי כתיבה, נזכרתי איך הכל התחיל:
הייתי חיילת בתל השומר, באותה תקופה, ממש שלושה חודשים לפני סוף השירות, הבסיס שלי עבר לרפואה ציבורית. "זכיתי" ללכת לרופא נשים.

התלוננתי בפניו על מחזור מאוד (!) קשה, אז הייתי רק בת 21 .
הוא בדק אותי ואמר לי: "יופי, יש לך שחלות פוליציסטיות! את רואה את הציסטה בצד שמאל? ( כאן הוא הקיף אותה בעיגול ), זו ציסטה שיותר גדולה מהשחלה והיא מאיימת על ניתוק הספקת הדם לשחלה, האופציה שלך זה או לקחת גלולות פעמים ביום ולקוות שהיא תקטן או להוציא את כל השחלה."
לא הבנתי כלום, חיכיתי עם זה.

אחרי השחרור, הגעתי לפרופ' במדיקל סנטר שאמר לי: "בואי פשוט נוציא אותה!" הוא לא התכוון לא לשחלה, אלא לציסטה. חשבתי שהסיוט הזה לעולם לא יגמר, וכל כך שמחתי.

לא היה לי אכפת באיזה גודל תהיה צלקת או באיזה צד, רק שהסיוט הזה יגמר.

לאחר כמעט שבועים של בדיקות, הכנה לניתוח וטופסי 17 ( ועוד כל מיני רופאים פרטיים כדי להרגיע את ההורים), הגיע התאריך המיוחל ונכנסתי לניתוח.
אחרי פחות משעתיים כבר הייתי בחדר, לבד, תחושה לא נעימה במיוחד, אבל הייתה בי תקווה מאוד גדולה שהבעיה שלי נפתרה.

למישהו היה תכניות אחרות בשבילי…אחרי שלושה חודשים, חזר הכאב המוכר במפתיע. אני זוכרת שהלב שלי דפק במהירות אדירה, רצתי באותו הרגע לקופת החולים הקרובה, האחות הכניסה אותי לרופאת נשים, אפשר לומר שכבר ידעתי את התשובה: "חמודה, את רואה פה בצד שמאל? יש לך ציסטה בגודל של השחלה". ידעתי.

וככה שוב: חזרתי ועברתי בין רופא לרופא: "תנסי את הגלולה הזו, תנסי לקחת 2 ביום, תנסי לקחת 3 ביום". זרקו באוויר מונחים מוזרים כמו: "מטריומה", "אנדו"…ישבתי באיכילוב, עוד בדיקה, הרופא התחיל לקרוא לכל מתמחה, כאילו אני הצגת העיר, ככשאלתי לפשר העניין, הטכנאית פשוט הרימה "כתפיים ואמרה את לא תביני".

ושוב, שנה בדיוק אחרי הניתוח הראשון מצאתי את עצמי בחדר ניתוח. תוך פחות משעתיים הייתי בחדר, מחכה להתאושש.

לאחר שבוע הרופא אמר שאני לא (!) יכולה להפסיק לקחת גלולות אחרת זה יחזור , אני חושבת שמיד חשבתי על המשמעות של זה, ועלתה בי השאלה: "אני אכנס להריון?". הרופא כנראה ראה את הדאגה על פני, הוא מיד הוסיף ואמר שאל דאגה כשיגיע הרגע נעבור את זה ביחד והוא ידריך אותי ויסביר שאין לי סיבה לחשוש. אבל שאנחנו צריכים להיות זהירים כי עכשיו לא בטוח שנישאר מספיק רקמת שחלה כדי לנתח שוב ואולי בפעם הבאה לא תיהיה ברירה ונצטרך להוציא את השחלה. הייתי ילדה טובה, הקשבתי לדבריו.

לחיים היו תכניות משלהם.

אחרי חצי שנה חזרו לי הכאבים והתחילו לי דימומים, למרות שלקחתי את כל הגלולות, ובדקתי שבע פעמים. התקשרתי לרופא -הוא קרא לזה "שינוי הורמונלי בגלל הניתוח". האמנתי. ולא די בכך שחזרו כל התסמינים, גם הרופא שלי, שהרגיע אותי, עזב עכשיו את הקופה. התעצבתי.

מאותו יום, אני עוברת בין רופאים. ההרגשה הזאת שאולי הם שכחו קצת איך להיות בני אדם מהדהדת בי אחד אמר לי ( בגיל 25 ), שאני צריכה להפסיק את המחזור שלי לצמיתות בעזרת כדורים חזקים. רופא אחר אמר לי שאני ממציאה, ועוד אחת אמרה "נו מה את רוצה? יש לך אנדומטריאוזיס, למה את מצפה?"
"אנדו ? מה?" צעקתי עליה, על מה לעזאזל היא מדברת??? הרי הייתי יודעת אם היה לי דבר כזה… טעיתי.

הרופאה הסבירה לי שהדבר כתוב בחלקים בתיק הרפואי שלי, ושאין טעם להכניס התקן, או כל דבר אחר אם אני רוצה ב3- שנים הקרובות להיכנס להריון, " חבל על הכאב, וגם זה לא תמיד עוזר למי שיש לה "אנדומטריאוזיס"", אמרה. שאלתי, שוב, "מה זה אומר? למה רק עכשיו אני שומעת על זה פעם ראשונה?", היא ניסתה להיות סבלנית, למרות שהיה ניכר בפניה שאין לה הרבה סבלנות לכל השאלות שלי.

מסתם בחורה עם הרבה בעיות, כאבים ודימומים לא מוסברים, הפכתי לבחורה עם אנדומטריאוזיס. כל כך שמחתי שלכל הבעיות שלי סוף סוף יש שם, ושאני לא צריכה חלילה לדאוג מסרטן או חיידק. "לי יש את המחלה שלי",אמרתי לעצמי, "יש לי את האנדו שלי".

אז נכון, אולי בעתיד יהיה קשה להיכנס להריון, אבל אני מתנחמת לפחות בעובדה שעכשיו אני יודעת מה לא בסדר, ואני אדע להצביע על הסימנים ואני אהיה מוכנה לכל מה שלא יבוא , אני והאנדו שלי.

——————————————————————

תודה שקראת עד לכאן.

מזדהה? אשמח אם תשתפי אותי בחוויה שלך.

ספיר