נחזור להתחלה. היום אני מסתכלת עליה בסלחנות.

איך לפני הילד הראשון, קניתי ספר על הריון ולידה ותכננתי מתי כדאי להיכנס להריון כדי ללדת באביב. הכי כיף ללדת באביב, לא?

איך בכיתי כשהמחזור הגיע למרות שחישבתי הכל.

ואיך חשבתי שהעולם מתמוטט כשעוד חודש עבר ואני עדיין לא בהריון.

ואיך חשבתי שזה ברור מאליו שבחודש שלאחר מכן זה יצליח. ואני אלד ביום הראשון של הקיץ את בני הבכור. כן, זה היה התכנון, וכל מה שצריך זה לתכנן היטב.

כמה הייתי בטוחה ונרגשת שהיקום כולו רק מחכה שאאשר לו שאנחנו מוכנים לילד נוסף, וכל מה שאצטרך זה רק לתכנן שוב וזה יקרה כמו שאני תכננתי.

באמת לא העליתי בדעתי שיש דרך אחרת בשבילי, שמצריכה הרבה כוח וסבלנות. דרך שונה, שלא בחרתי בה.

דרך שלא מתאימה לתכנון שלי.

אני הרי מעולה בתכנונים! איך זה שהכל פתאום משתבש?

זה לא סיפור חיי. זה סיפור על שנתיים מהחיים שלי.
שנתיים שלא קרה בהן שום דבר שרציתי, או שתכננתי. הרבה פעמים הרגשתי שלא קורה בהן כלום. אבל קרה בהן המון.

וכשהגיע הרגע המיוחל, והסתובבתי גאה ושמחה עם בטן הריונית עם בני השני בתוכה, לא שכחתי דבר.

לא שכחתי את השאלות  –  "מתי תביאו עוד אחד"  ו"למה עוד אין לו אח", "למה את מחכה?", והכי אהובה עליי – "את לא רוצה בת?? "
לא שכחתי את העצות שלא ביקשתי –

"כשרוצים משהו כל כך חזק, צריך להניח לזה, ואז זה יבוא"

"תרגעי, תנשמי עמוק, תחשבי מחשבות חיוביות"

"תורידי ג'אנק פוד, תפסיקי עם הדיאט קולה"

"תעשי ספורט. תדליקי נרות. תתפללי. תעשי מדיטציה מול השקיעה".

"רפלקסולוגיה. דיקור. צמחי מרפא. פרחי באך. זה עושה פלאים"

.רציתי להיכנס להריון במשך שנתיים, ורציתי לשאול את כל אותם משיאי עצות
מתי בפעם האחרונה רציתם משהו כל כך חזק? אתם רוצים לספר לי אם הצלחתם "פשוט להניח לזה"?

חוץ מזה, שכבר היה לי ילד. ילד  שהגיע לכאן למרות שאמא שלו מעולם לא עשתה מדיטציה מול השקיעה. יותר נכון, רוב הזמן שקעה בכורסא עם במבה מול הטלוויזיה.

ובכל זאת. כשהעצות הגיעו מאלו ששאלתי בעצתם, כשההצעות הגיעו מתוך אמפטיה אמיתית ולא מתוך ביקורת וצקצוק בלשון, הייתי מוכנה להקשיב.
ואז גיליתי דרך נוספת.

דרך שמתמקדת בי. ובאיך שאני מרגישה בזמן הווה. לא משנה אם אהיה בהריון מחר או בעוד שנתיים או לעולם לא. כי אלו החיים שלי. ויש בהם הרבה יותר מזה.

התחלתי ברפלקסולוגיה, עשיתי ניקוי גוף והייתי המומה ממה שקורה לי. הרגשתי טוב, התוצאות של הטיפול שאחרי היו מדהימות ואפילו היה הריון אבל לא כזה שהחזיק מעמד. הכרתי צמחי מרפא. הרגשתי טוב, כבר אמרתי? לא, לא הייתי רגועה, לא עשיתי מדיטציות מול שקיעה ולא חזרתי בתשובה. אבל הרגשתי צורך להגיד תודה על מה שכבר יש לי, והאמנתי באמת שהכל יהיה בסדר, לא משנה מה יהיה.

וזה קרה! ודי מהר שכחתי הכל.
ומייד כולם מסביב : "מזל טוב! וואו, כמה זמן ניסית?"

ואני, לא יודעת בדיוק. איך מודדים את הזמן? מטופלות פוריות טובות במספרים.
שנתיים וחצי מהרגע שהחלטנו, שנה וחמישה חודשים מאז שביקרתי לראשונה אצל רופא פוריות. שנה בדיוק שאנחנו אצל הרופא הנוכחי. 9 חודשים מאז שעברנו להפריות. 5 הזרעות, 4 הפריות.
אה, 4? אז זה לא נורא כל כך, לא?" "

10 פעמים כפול שבועיים וחצי בממוצע שבהם הזרקתי יום יום שתיים או שלוש זריקות.
10 פעמים כפול 6 או 7 מעקבי זקיקים ובדיקות דם. 4 פעמים הורדמתי. 4 פעמים התעוררתי. 4 פעמים נשאבתי, ואחרי כמה ימים הוחזרתי. 6 רופאים מעורבים. פעם אחת בעקבות סיבוך אחרי שאיבה היה גם אשפוז אחד של 3 ימים. נכון, יכול להיות יותר גרוע.
"לא, לא נורא", אני מחייכת.

ועם הבטן ההריונית, עדיין לא שכחתי.

כי איך מחשבים את הימים שסובבים את כל הפעמים האלו? את הימים של הריקנות? של הציפייה? של הפחד? של התקווה? ואת הימים שאחרי סוף התקווה? ואת אותה פעם של ניפוץ האשלייה?

"טוב, שטויות, הכל עבר. עכשיו הכל יהיה בסדר. זה מה שחשוב".
ובכל זאת,
גם זה חשוב.
מה שעבר, מה שהיה. קשה לי להיפרד ברגע אחד מכל מה שהיה. קשה לי לשכוח.
מה שחוויתי במשך יותר משנתיים לא יכול היה להיגמר ברגע אחד, מאושר ככל שיהיה.
רציתי לצעוק –  "אל תנסו לגמד או להפחית את מה שהיה. זה לא מעודד אותי. זה רק מעצבן. אני יודעת שיש לכם כוונות טובות – להראות לי שהכי חשוב שהחיינו וקיימנו, והגענו לזמן הזה. שהנה, הכל מאחוריי, ועכשיו אני יכולה להירגע ולהיות מאושרת. כי הנה הצלחתי אבל אל תיקחו לי את מה שהיה. אני אפרד מזה בזמן ובמקום המתאימים לי".

ובאמת, ככל שהחוויות החיוביות שהיו אחר כך הלכו ונצברו, כך חלק מהדברים התעמעמו ונרגעו. ואחרי שנה מההריון השני כבר התייצבנו אצל רופא הפוריות הבא. טיפול אחד שהחזיר אותי לתוך החור השחור של הורמונים, ציפייה ואכזבה הבהיר לי שאני לא באמת מוכנה לזה. לא באמת רוצה לעבור את הכל מחדש.
ומתוך השלמה אמיתית ואמונה שלמה שמה שצריך לקרות יקרה, ובאמת שכל מה שיקרה יהיה לטובה, חזרתי לדרך ההיא שעשתה לי טוב. עשיתי ספורט, רחמנא ליצלן, וגיליתי שטוב לי. עברתי שוב ניקוי גוף, אכלתי טוב והרגשתי טוב. חזרתי לרפלקסולוגיה ואפילו לדיקור סיני שהחלטתי לנסות למרות פוביית המחטים שלי.
ובפעם השלישית הגיע ה"לטובה" שלנו.

יודעים מה מצחיק? עם תכנון ובלעדיו, עם תקווה ובלעדיה, ובכל מקרה – שלושתם נולדו בחודש אחד. בסוף האביב ותחילת הקיץ. כמו שתכננתי.

אני שמחה שהתעקשתי לא לגמד ולא להדחיק את השנתיים האלו. בזכות העובדה שהרשיתי לעצמי להתעמק, לחוות ולעבד כל רגע מהן, הצלחתי לעשות שינוי חיובי בחיים שלי, להתמקד בטוב ולרצות ללמוד עוד כדי שאוכל להעביר את הטוב הזה גם הלאה.

כל מי שאמר לי אז משפטים כמו "כל עכבה לטובה" או "הכל לטובה" היה חוטף ממני מבט זועם, במקרה הטוב. לא אומרים דברים כאלה. אני לא בטוחה שזה נכון, אבל אני מאמינה שאנחנו צריכות ללמוד מכל דבר שאנחנו עוברות בחיים, כי אנחנו אלו שמעניקות לחוויות את המשמעות שלהן.

במשך 7 שנים עבדתי כעו"סית במרכז שיקום ובמחלקה סיעודית מורכבת, ליוויתי חולים ומשפחות מול אתגרי שינוי ומצבים לא פשוטים.

היום אני לומדת במסלול תזונה טבעית במכללת וינגייט.
בעלת הבלוג "מנדרינה – חמוץ מתוק" www.mandarinat.com , מנחה סדנאות לבישול בריא, לגיוון והעשרת המטבח, מלווה ומייעצת למי שמעוניינת לשנות, להעשיר ולצעוד לאורח חיים בריא יותר, בדרך האישית שמתאימה לה.

—————————————————————————————–

תודה שקראת עד לפה,

רינת