התחתנתי יחסית צעירה, בגיל 22, בחורה צעירה ללא מודעות וידע לגבי הריונות וילודה. אחרי שנה, החלטתי לנסות להיכנס להריון, ומסביבי כולם אומרים לי לקחת את הזמן להנות ולבלות..

בשנה הזאת נכנסתי 3 פעמים להריון ספונטני. כל פעם בשבוע 10 התחילו דימומים והפלתי.

המשכתי לנסות להיכנס להריון טבעי, כל חודש מחזור, בכי, תסכול, תחושה שאולי הזדקנתי, שאולי עשיתי משהו לא בסדר. רגשות אשם על זה שהמשכתי ללמוד חינוך גופני, תחושות קינאה על חברות ומשפחה.. וברקע כל הזמן המשפט המעצבן הזה שאני צעירה.

כבר הייתי בת 25, מצד אחד הייתה בי תקווה כי היו לי הריונות מצד שני היו לי הפלות בשלבים מוקדמים. לכן החלטנו לפנות לקופת חולים, לרופאת משפחה, וביקשנו ממנה עזרה בכניסה להריון. היא שלחה אותנו לבדיקות והתוצאות יצאו תקינות, זה היה מתסכל. קיוויתי שימצאו בעיה ואוכל לקבל טיפול מתאים.

המליצו לנו על איקקלומין, עשינו 2 ניסיונות טבעיים שלא צלחו ועברנו להזרעות. היה לי מאוד קשה בתקופה הזאת להתמודד עם השאלות של הסביבה, עליתי במשקל בטירוף וכולם שאלו את בעלי איך ככה אישתך השמינה?

התהליך של ההזרעות היה נוראי עבורי, בכי, חוסר מוטיבציה, חוסר אהבה, חוסר תמיכה ולבעלי לא היה פשוט לקבל את המצב ואת העובדה שהוא צריך לתת זרע, בעדה שלו לא קיבלו את העובדה שאני לא בהריון, המעמד החברתי שלו נפגע, ואף אחד לא דיבר על זה.

בזוגיות לא היה קל, הוא מאוד ניסה לתמוך, אבל כל עניין המיניות נפגע כי הייתה מטרה להביא ילדים. המחזור כל חודש בחודשו שבר אותנו.

יום אחד הרגשתי שאין לי למה לחיות אם אין לי המשכיות- בעלי אמר לי שהוא קובע לי תור לפרופ' משיח. ואני לא רציתי כי המשפטים- תורידי לחץ ואת צעירה הדהדו לי בראש. הגענו לרופא והייתה לי מעין תחושת הקלה, כאילו לקחו בלון ופוצצו אותו, יצא לי כל האוויר מהמפרשים. האמונה חזרה פתאום, התקווה, אבל הרבה חששות. הרגשתי שהגעתי למקום הנכון. התחלתי לספר לו את מה שעבר עלי, ואמרתי לו שאמרו לי שאין בעיה. והוא אמר שיש בעיה רק עוד לא עלו עליה, אם לא היתה בעיה אז כבר הייתי עם ילדים. ופה נפל לי האסימון.

אף אחד לא כיוון אותי, אף אחד לא הושיט לי יד. היית אצל כל הרבנים, וכולם אמרו בעזרת השם, בעזרת השם תהיי בהריון וזה נתן לי תקווה ולכן לא הלכתי לרופאים פרטיים. אבל פרופ' משיח נתן תחושה שאני בידיים טובות.

אחרי בדיקות מקיפות, הוא עלה על הבעיה. יש אי התאמת כרומוזומים- הזרע מפרה את הביצית אבל העובר לא יכול לשרוד ולהתפתח לילד תקין. אתם צריכים ivf- נבהלתי, לא הבנתי את המשמעות, ירדימו אותי, כאילו נפלה לי אבן על הראש. התחלתי לחקור, שאלתי שאלות, קראתי הרבה והתחלתי תהליך להפריה. הזרקות במשך 14 ימים, הרגשה נוראית, כאב לי, התנפחתי, בעלי היה מזריק לי. יום כן יום לא, בדיקות דם, חשש, הסתרה, שקרים, איך להתמודד עם מקום העבודה.

בעלי היה מתוסכל, כל דימעה שאני מורידה הוא בוכה כפליים. הפכתי להיות אדם לא שמח, לא מפרגן, מאוד קינאתי, התחמקתי ממפגשים חברתיים ולא רציתי ללכת. הרגשתי שאין לי עם מי לדבר, כולם שיקרו לי שכולן בהריון- ניסו לשמור עלי שלא אפגע.

אחרי השאיבה הופרו 16 ביציות- והגענו להחזרה, פרופ' משיח החזיר 3 עוברים כדי להגדיל את הסיכוי ואת השאר הקפיא. לקחתי חופש מהעבודה, זמן ההמתנה הרגיש לי כמו נצח, פחדתי מהבדיקה. עשיתי בדיקת דם וקיבלתי תשובה חיובית, אבל החששות מההפלות שחוויתי לא עזבו אותי.

לא אשכח את היום הזה- חיכיתי לשעה 14:00 בצהריים, הייתי אצל אמא שלי, הרגשתי שלא נקלטתי. אני רועדת כולי, התקשרתי לאסותא ואפילו לא הצלחתי להגיד את השם שלי. אמרתי שאני צריכה תשובה- שאלו אותי איך קוראים לי וננעל לי הפה, פחדתי לקבל שלילי, העברתי לאמא שלי את הטלפון, ואמא שלי אמרה את השם- ואמרו לה חיובי, אמא שלי הפילה את הטלפון ולא הפסיקה לבכות ולצרוח ואני זעקתי לשמים בלי קול. אמרו לי לחכות שבועיים ולא להתלהב

אמרתי לבעלי וגם הוא אמר לי לא לשמוח, וזה שבר אותי כי עד שאפשרתי לעצמי לשמוח, כל הסביבה הורידה אותי, שיכול להיות שזה לא יצליח. כאילו אף אחד לא מאמין בי, אף אחד לא מאמין שאהיה אמא.

אחרי יומיים הבטא עלתה. שמרתי על זה בסוד 3 חודשים וסיפרתי רק לסביבה הקרובה. כל הזמן רץ לי בראש, היית בהריון אבל לא יצאת בידיים מלאות..

המשכנו אצל פרופ' משיח, והגענו לסקירה ראשונה. אני בשיא ההתלהבות, מרוגשת מאוד, קיבלתי את הבשורה שהכל תקין. בעלי שאל אותו מה יש לנו והרופא אמר בת, אני זוכרת את הפנים הנפולות של בעלי, ידעתי כמה המשפחה שלו רוצה בן. הסיטואציה הביכה אותי ופגעה בי- איך אתה יכול לרצות בן או בת, אחרי כל מה שעברתי וזכיתי לפרי בטן ואתה אומר שרצית בן, לא הפסקתי לבכות- מאכזבה אבל גם משמחה על מה שגדל אצלי בבטן. מהר מאוד הוא הבין את הטעות והתנצל. אני סלחתי אבל לא שכחתי.

לאט לאט התחלתי להנות מתהליך ההריון- לקחתי כל דבר שקרה לי באהבה, עניינה אותי המטרה לצאת עם ילדה בריאה ושלמה. כל היום ליטפתי את הבטן, הייתי האישה הכי מאושרת עלי אדמות.

נולדה טליה. הלידה הייתה קלה, הייתי מאושרת, לא יכולתי לקבל ולהבין את האושר הזה ולהסביר אותו במילים.

אחרי שנתיים, החלטנו להחזיר את המוקפאים, וקבענו לפרופ' משיח. נקלטתי שוב, ההתחלה הייתה מצויינת. בשבוע 20-21 גילו שיש בעיה בהריון. אמרו לי שלילד יש כליה אחת, המשכתי עם הבדיקות וראו שההתפתחות לא תקינה. בשבוע 26 הגעתי לבדיקה עקב כאבי תופת בבטן, הילד החליט לעשות את תיקונו, כל המערכות קרסו ואין דופק. אני זוכרת שלא היה לי כוח לבכות- הרגשתי שקורים לי יותר מדי דברים והחלטתי שאני לא רוצה יותר ילדים.

בעלי קיבל את זה מאוד קשה אבל היה בשבילי. אבא שלו בדיוק נפטר ממחלת הסרטן, ובא אלי בחלום בלילה שגיליתי שהעובר ללא חיים והבטיח לי שיהיה לי בן השנה. הגעתי לבית החולים והייתי מותשת, רציתי רק לחזור לבת שלי ולהעריך את מה שיש לי. עברתי לידה שקטה. שנה של לילות קשים, סיוטים ובכי, אבל החיוך והמגע של הבת שלי חיזק אותי.

אחרי שנה חזרתי שוב להחזרת מוקפאים. נקלטתי והייתי מלאת חששות, כל בדיקה הייתה קשה. כל הבדיקות היו תקינות והיה לי בן בבטן. היה הריון קשה, נהנתי קצת רק לקראת הסוף. הלידה הייתה ארוכה אבל זכיתי ללדת ילד בריא.

חוסר האמונה ליווה אותי אבל בסוף זכיתי הודתי לבורא עולם ולבעלי שהיה לצידי

לפני שנה נקלטתי להריון טבעי, לצערי בשבוע 18 התחילו לי צירים, הגעתי להילל יפה, וסגרתי את הרגליים שהילד לא יצא, לא רציתי להוציא אותו, לא עוד פעם, אבל הילד כבר היה בין הרגליים, השכיבו אותי וקשרו אותי ואיבדתי כמויות דם אדירות והרגשתי איך הילד שלי יוצא ממני.

אני כבר בת 35, והחלטתי שאני לא מנסה להילחם יותר. יש לי 2 ילדים בבית והם האושר שלי, הם צריכים אמא מאושרת, בריאה, ושלמה.

זה סיפור חיי מקווה שכל מי שתקרא את זה תתחזק, וכל מי שלא מאמינה, שתאחז במשהו קטן בחיים, ועם רצון, מוטיבציה ואמונה בעצמך- השמים הם הגבול.

פה בשבילך אם את רוצה להתייעץ,

שלחי מייל וישלחו אליך את הפרטים שלי

—————————————————

תודה שקראת עד לפה, מחכה לתגובה שלך,

מיטל