הפוסט זה כבר לא חלום הופיע ראשון בהרטרס

3 שנים. זה הזמן שלקח לי להיות אמא. 3 שנים בהם עברתי את כל הדרך – טבעי, טבעי עם איקיקלומין, הזרעות על טבעי, הזרעות על איקיקלומין, הזרעות על גונאל, שאיבות, החזרת טריים, החזרת מוקפאים וכו'. מה שנקרא – מטופלת פוריות על מלא.

ובכל אותה תקופה – הרגשות על 200. התרגשות שיא לפני החזרה/ הזרעה, חרדות לפני שאיבה, מתח וציפייה בשבועיים שאחרי, בכי ודיכאון כשנכנסת לשירותים והתחתון אדום, וקוצים ועצבנות בחודש המתנה. בקיצור – כל רגש שקיים עבר אצלי כל חודש. וקצב התחלופה בניהם – שלא נדע….

הפוסט טבעי הופיע ראשון בהרטרס

הפוסט אין תזמון מושלם הופיע ראשון בהרטרס

הפוסט מתי לספר? הופיע ראשון בהרטרס

הפוסט טוב שיש עם מי לחלוק את הדרך הופיע ראשון בהרטרס

 

הפוסט לאבד הריון… הופיע ראשון בהרטרס

 

הפוסט הקלילות שאחרי.. הופיע ראשון בהרטרס

הפוסט תאמיני וזה יקרה הופיע ראשון בהרטרס

3/7/2015 ההזרעה הראשונה- ואני , קצת תמימה, ולא מבינה, ולא מכירה-  הייתי בטוחה שתוך שבועיים אני כבר אמא לילדה….

כי מה בסה"כ צריך לקרות?

הזרע פוגש את הביצית- ונוצר התינוק.

אז אחרי שנה- מסתבר שהדרך קצת יותר ארוכה..

ואנחנו מתכננים תיכנונים- אבל יש מישהו מלמעלה שמכוון את הדברים.

אז עברה שנה-

5 הזרעות ללא הצלחה.

שאיבה.

14 עוברים ארטיקים חמודים.

החזרה

כישלון

החזרה –

הריון שהתחיל מבטא גבוהה- ציפייה, התרגשות ושמחה גדולה.

אחרי שבוע……..

דימומים- בכי- אכזבה- נפילה.

התאוששות- וצעידה בדרך למטרה.

טיפול נוסף לקראת החזרה של עוד ארטיק חמוד שמוקפא.

ועברה שנה…..

ואני עוד לא אימא-

אבל כשאני מסתכלת לאחור מה קרה לי בשנה הזאת אני יכולה לטפוח לי על השכם ולהגיד לעצמי  תודה!!

תודה לעצמי על הנחישות, וההתמדה.

תודה לעצמי על הבגרות ועל ההבנה.

תודה לעצמי על האומץ ועל הרצון  הכ"כ גדול להצליח ולהביא חיים לעולם.

תודה לעצמי על ההכלה , על הסבלנות, על הבכי ועל ההתאוששות מכל כישלון במהרה.

תודה לעצמי על האמונה שברור לי שאני אהיה בקרוב אימא- ואהיה אימא כ"כ טובה.

אז עברה לה שנה- ועוד שבועיים החזרה.

והרחם מכינה את עצמה.

ובשנה הבאה ב 3/7/2017 אני אחזיק תינוק/ת

מבטיחה לכם תמונה

—————————————————————–

גם את עוברת חוויה דומה? 

אשמח אם תכתבי לי

הפוסט ברך לאימהות יחידנית- חלק 3.. שנה לטיפולים הופיע ראשון בהרטרס

לא, זה לא היה החלום שלי וכך לא ראיתי את עצמי מביאה ילדים לעולם.

לא כך תיכננתי את בניית המשפחה הפרטית שלי

כי יש משהו מאוד קל בלברוח. יש משהו מאוד קל "בלישון בעמידה"

יש משהו מאוד מפתה בחופש ויש גם משהו מאוד קל בלעבוד קצת על עצמך.

כי מה בסה"כ רע לי בחיים? יש לי חופש, מלא שעות שינה.

הולכת- באה- ארובי, ים, ספרים, סדנאות, בילויים, חברות, חברים, סקס זמין,

הכל זמין ובשפע- חיי רווקה .

ויש משהו מאוד מפתה בחופש 24/7- ורק צריך לקבוע מתי הטיסה הבאה…

יש משהו מאוד מפתה בלאחוז בתדמית של אישה- רווקה- עצמאית- מפרנסת את עצמה.

ובייחוד שמסתכלים על כל הקנקנים האחרים- הנשואים הותיקים וגם הטריים…

שהכל מבחוץ נראה ורוד ובפנים- רועש, מתסכל ולפעמים שותפים לדירה…

אז מה בעצם רע לי או חסר לי? ועל מה אני בכלל בוכה?

אז לא תיכננתי להיות אמא יחידנית,

ולא תיכננתי בגיל 37 להיות רווקה

ולא תיכננתי ככה להקים משפחה.

ובכל החופש והעצמאות והקריצה לחיי זוגיות בריאה-

אני שוב חוזרת למשפט- בחרתי!!! ואני לוקחת אחריות על חיי

כי אם כל הקידמה והטכנולוגיה המופלאה- הביציות של האישה נקבעו עוד כשנולדה.

ואי אפשר להיות בת יענה ולטמון את הראש בחול ולהגיד- כשאמצא….. אז… אולי…. ואם….. וכשאתחתן… וכהנסיך ירצה לקחת לידו את הנסיכה.

ובא לי לצעוק לכל הנשים שנושקות ל40- תיתעוררו על החיים!!!

כי גבר לא יעשה אתכן אמהות יותר טובות ..

כי גבר לא יעשה אתכן נשים יותר מאושרות.

קחו אחריות ובחירה- וזוגיות והורות הן לא אותה היחידה.

בחירה יכולה להיות גם תוך כדי תנועה…

תממשו- תגשימו ותבנו לכן משפחה

זה מה שלפחות – אני עושה באהבה גדולה.

————————————————————–

התחברת לחלק מהתחושות? גם את בדרך לאימהות יחידנית וחווה את הדברים בצורה דומה, או אולי שונה?

אשמח אם תרשמי לי

הפוסט בדרך לאימהות יחידנית- חלק 2 הופיע ראשון בהרטרס

בא לי לצעוק את זה. בא לי להגיד את זה לכל מי שעובר לידי ברחוב

בא לי לשתף את זה.

את הציפייה, את הקושי, את החשק, את האכזבה.

את השימחה, את הבכי, את הלבטים, את הקנאה, את הנחישות, את האומץ, את ההתמדה.

בא לי להגיד את זה בקול רם-

אבל ששששש… זה צריך להישמר בסוד.

כי מי משתפת על הרחם שלה בקולי קולות?

מי צועקת את הביציות? והשחלות? אפילו בין החברות הטובות.

אז שששש… שתיקה.

וגם כשיש כבר איזה זיק של תקווה ושמחה…

אז אומרים לי: שששש….. שלא יהייה עין הרע.. תשמרי לעצמך את הבשורה.

.

אז בא לי לצעוק- אני בחרתי להיות אמא!!!

ומהרגע הראשון של סלילת הדרך הראשונה– בא לי לצעוק את זה– כי זאת לא בושה!!!

שנים של התעסקות עם זוגיות, למה לא קורה לי?

ולמה נעלמים?

ולמה הם לא מתקשרים?

ולמה קובעים דייט ושוכחים?

ולמה מבטיחים לי הבטחות ולא מקיימים?

ולמה מסביבי כולם מתחתנים?

ולמה הם אף פעם לא נשארים. ?

החלטתי לקחת אחריות בחיים.

ההחלטה נפלה על הפור של יומולדת 36, אחרי תהליך העצמה שעברתי.

אחרי הרבה שאלות, תהיות, התמודדויות, מחשבות , בכי וצחוק-

(כן , המזל שלי זה הומור וצחוק)

הרבה התעסקות עם הפנטזיה הזוגית של נסיך ונסיכה- ואיך לי זה לא קורה..תחושת קורבנות. ומה עושים בדיוק עם זה?

התחלתי את הדרך… להורות- בלב שלם , בטוחה ונחושה.

ואז כמו בום.. הכרתי בחור.

סימן מאלוהים? דיבור עם היקום?

האדמה היציבה שבניתי במשך שנה – רעדה!!!

אז התחלתי- (עם הבחור) ונתתי הזדמנות לסיפור הנסיכה הקסומה..

אבל… הבחור לא רצה.

איך חוזרים ליציבות של ההתחלה?

איך חוזרים לתהליך אחרי רעידת האדמה?

וצריך לבחור תורם – לא מאהבה.

ומלא בדיקות דם- ותחושת דקירה בכל איבר… ( גם בלב)

והפנטזיה.. שוב התנפצה.

הייתי הפעם  כ"כ קרובה!!!

ואחרי תקופת אבל על הפספוס (אולי), על האכזבה.

ניפוץ תחושת הביחד.

התקווה האחרונה.

חזרתי לדרך האבנים הצהובות והמתגלגלות-

חזרתי למסלול- לתהליך במלוא הכוח ואהבה.

ופשוט רציתי (ועדיין רוצה ) לצעוק את זה-

בחרתי!!! בחרתי להיות אמא !!! וזאת לא בושה!!!

————————————————————————

תודה שקראת עד כאן, 

מוזמנת לרשום לי

הפוסט בדרך לאימהות יחידנית- חלק 1 הופיע ראשון בהרטרס

הקשר ביני לבין נעמה התחיל סמוך לראש השנה לפני ארבע שנים. זה התחיל בחיזור מגומגם. אני עניתי למודעה שהיא פרסמה בפורום הפונדקאות באינטרנט. לא הייתי צריכה לענות כיוון שלא עניתי על הדרישות. אבל הייתי מספיק נואשת ועקשנית בשביל לדלג על המשוכה שהיא הציבה- היא ביקשה לעבור תהליך עם זוג דתי. אנחנו לא דתיים. התנצלתי כבר בהתחלה. למרות זאת יש לנו אמונה- אמונה שאפשר לגשר על פערים אם מאוד רוצים. היא לא ענתה מיד, ואני קבלתי זאת בהבנה גמורה. אבל כעבור שבועיים קיבלתי ממנה אות חיים- היא הציבה דילמה. האם אני מוכנה לקבל את דרישתה להיוועץ ברב במקרה שתעלה שאלה של הפלה. הרמתי את הכפפה ופניתי ל"פועה"- מכון פריון על פי ההלכה. הרב של פועה השיב לי שבמידה ורופא ממליץ על הפלה, הרבנים מתיישרים עם ההחלטה הרפואית. העברתי את המסר לנעמה והיא מאוד העריכה את התייחסותי הרצינית. היא הסכימה לעלות שלב ביחסינו ולשוחח בטלפון.

מן העבר השני של הקו ענה לי קולה הנעים והחם. סיפרתי לה על כל ניסיונותיי העקרים להיכנס להיריון. הרגשתי שנעמה מקשיבה באהדה והזדהות. כאב לה ביחד איתי. הרגשתי שהיא רוצה לעזור לי. היו לה גם מניעים כלכליים משלה. רצון לשפר את תנאי הדיור של משפחתה. אך היא לא הציבה את הרצון הזה בקדמת הבמה. היא העניקה לי את ההרגשה הנדירה שהיא באה לעזרי, לחלץ אותי מצרתי. המלאך שלי.

לאחר דאבל דייט מרגש עם בני הזוג החלטנו לצאת לדרך ביחד. ידעתי שנעמה היא האחת שלי ושאיתה יגיע ההיריון המיוחל. הרגשתי שקרה לי נס שהכרתי אותה והייתי מוכנה לעשות הכל כדי שהיא תרגיש בנוח ושהתהליך יצליח. אבל כעבור מספר שבועות עמד השידוך שלנו בפני מכשול. הועדה לנשיאת עוברים לא נתנה את אישורה לנעמה כיוון שהיא אישה נשואה. על פי החוק נשים נשואות מאושרות רק במקרים חריגים- לאחר שהוכח שהזוג כשל למצוא פונדקאית לא נשואה. ההסתייגות הזו של החוק מנשים נשואות יסודו בחשש ההלכתי לממזרות במידה והפונדקאית נשואה. למעשה אין תמימות דעים בקרב הרבנים בסוגיה זו. המחמירים מקפידים לאסור פונדקאית נשואה והמקלים מאשרים. נעמה שלי פנתה לרב אבינר שאישר לה את התהליך וכך יצאה רגועה לדרך.

גם הועדה לנשיאת עוברים נעתרה כעבור שבועיים ואישרה את מועמדותה של נעמה.

מכאן ואילך המשכנו בתהליך בנחישות ואופטימיות והקשר בינינו הלך והתחזק. הפכנו לחברות. משוחחות בטלפון, משתפות בקשיים, בפחדים, ברגעים הקשים. הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליה ולשתף אותה בכל מה שיושב על לבי. גם נעמה שיתפה ובעיקר התרגשה מאוד מן ההרפתקה יוצאת הדופן שאליה היא נכנסה בעיניים פקוחות וסקרניות. נעמה לא חששה לרגע מתגובות הסביבה. הסביבה המלוכדת, הצפופה, התובענית שממנה היא הגיעה- התנחלות בלב השומרון. לא ניתן להתחמק ממבטים ותהיות בסביבה שכזאת. נעמה רק ציפתה ודמיינה בחיוך שובבי איך תגיב ומה תאמר לעיניים הסקרניות שיתהו על בטנה המתעגלת. כמה רצתה כבר לשתף, בפתיחות וללא שמץ בושה- אני פונדקאית!

גם בסוגיה איך לספר לילדים לא עלה בליבה כל חשש. היא פשוט סיפרה להם בטבעיות ובפשטות על החברה שלא יכולה להרות, ועל הרצון שלה לעזור לאותה חברה להביא ילד. והילדים הגיבו בפשטות וטבעיות כמו אימם, ואף סיפרו על כך בגאווה בבית הספר, לנוכח עיניהם המשתאות של התלמידים והמורים.

נעמה המשיכה לצעוד לאורך כל הדרך ללא שמץ ערעור או הרהור, עטויה באמונה אינסופית וחיוך מקסים. לא היה לה ספק שהיא כבר בהריון כשנכנסה להיריון המיוחל. אני הסקפטית לא הבנתי מאין הביטחון המופרז הזה הרבה בטרם קיבלנו תשובה חיובית. אבל נעמה ידעה, וצדקה. היא היתה בהיריון כעבור שנה בדיוק מהיום שבו הכרנו.

היו עוד כמה הרפתקאות ותפניות דרמטיות בהמשך הדרך אשר לא שינו במאומה את נחישותה, מסירותה ורוחה הטובה. ורצה הגורל וגם אני נדבקתי בהריון, וכך צעדנו שתינו נושאות עוברים לאותה משפחה. לא היה לי ספק- נעמה היא זו ששינתה את גורלי.

לפני כמה חודשים בנות מהיישוב שלה, סטודנטיות לקולנוע, עשו עליה סרט (לצפייה לחצי כאן) הסרט עסק בסוגיות ההלכתיות של פונדקאות, תוך התייחסות להחלטה האמיצה שנעמה עשתה לפנות לתהליך למרות שהיא נשואה. הסרט זכה לאחרונה במקום ראשון בפסטיבל הרצליה. בין התגובות המפרגנות עלו גם תגובות שמרניות וזעפניות על האישה שיצאה בניגוד לנורמות הדתיות, ופנתה לרב מתיר שאישר לה תהליך שנוי במחלוקת. התכווץ לי הלב לקריאת התגובות. בזכות האישה הזאת יש לי משפחה. בזכות נשים כמוה יש לאנשים אחרים סיכוי לצאת ממעגל הייאוש ולהפוך להורים.

נעמה עשויה מהחומר ממנו עשויים חלוצים. היא פורצת דרך. היא רוצה ועושה. רוצה ומוצאת את המשעול שיוביל אל המטרה. היא לא שברה את הכלים. היא חיברה אותם מחדש.

———————————————————–

תודה שקראת עד לפה, מחכה לתגובה שלך

מיכל ביטון

דף הפייסבוק של "דיבורים מהבטן"

הפוסט משל החסידה הופיע ראשון בהרטרס

איך לפני הילד הראשון, קניתי ספר על הריון ולידה ותכננתי מתי כדאי להיכנס להריון כדי ללדת באביב. הכי כיף ללדת באביב, לא?

איך בכיתי כשהמחזור הגיע למרות שחישבתי הכל.

ואיך חשבתי שהעולם מתמוטט כשעוד חודש עבר ואני עדיין לא בהריון.

ואיך חשבתי שזה ברור מאליו שבחודש שלאחר מכן זה יצליח. ואני אלד ביום הראשון של הקיץ את בני הבכור. כן, זה היה התכנון, וכל מה שצריך זה לתכנן היטב.

כמה הייתי בטוחה ונרגשת שהיקום כולו רק מחכה שאאשר לו שאנחנו מוכנים לילד נוסף, וכל מה שאצטרך זה רק לתכנן שוב וזה יקרה כמו שאני תכננתי.

באמת לא העליתי בדעתי שיש דרך אחרת בשבילי, שמצריכה הרבה כוח וסבלנות. דרך שונה, שלא בחרתי בה.

דרך שלא מתאימה לתכנון שלי.

אני הרי מעולה בתכנונים! איך זה שהכל פתאום משתבש?

זה לא סיפור חיי. זה סיפור על שנתיים מהחיים שלי.
שנתיים שלא קרה בהן שום דבר שרציתי, או שתכננתי. הרבה פעמים הרגשתי שלא קורה בהן כלום. אבל קרה בהן המון.

וכשהגיע הרגע המיוחל, והסתובבתי גאה ושמחה עם בטן הריונית עם בני השני בתוכה, לא שכחתי דבר.

לא שכחתי את השאלות  –  "מתי תביאו עוד אחד"  ו"למה עוד אין לו אח", "למה את מחכה?", והכי אהובה עליי – "את לא רוצה בת?? "
לא שכחתי את העצות שלא ביקשתי –

"כשרוצים משהו כל כך חזק, צריך להניח לזה, ואז זה יבוא"

"תרגעי, תנשמי עמוק, תחשבי מחשבות חיוביות"

"תורידי ג'אנק פוד, תפסיקי עם הדיאט קולה"

"תעשי ספורט. תדליקי נרות. תתפללי. תעשי מדיטציה מול השקיעה".

"רפלקסולוגיה. דיקור. צמחי מרפא. פרחי באך. זה עושה פלאים"

.רציתי להיכנס להריון במשך שנתיים, ורציתי לשאול את כל אותם משיאי עצות
מתי בפעם האחרונה רציתם משהו כל כך חזק? אתם רוצים לספר לי אם הצלחתם "פשוט להניח לזה"?

חוץ מזה, שכבר היה לי ילד. ילד  שהגיע לכאן למרות שאמא שלו מעולם לא עשתה מדיטציה מול השקיעה. יותר נכון, רוב הזמן שקעה בכורסא עם במבה מול הטלוויזיה.

ובכל זאת. כשהעצות הגיעו מאלו ששאלתי בעצתם, כשההצעות הגיעו מתוך אמפטיה אמיתית ולא מתוך ביקורת וצקצוק בלשון, הייתי מוכנה להקשיב.
ואז גיליתי דרך נוספת.

דרך שמתמקדת בי. ובאיך שאני מרגישה בזמן הווה. לא משנה אם אהיה בהריון מחר או בעוד שנתיים או לעולם לא. כי אלו החיים שלי. ויש בהם הרבה יותר מזה.

התחלתי ברפלקסולוגיה, עשיתי ניקוי גוף והייתי המומה ממה שקורה לי. הרגשתי טוב, התוצאות של הטיפול שאחרי היו מדהימות ואפילו היה הריון אבל לא כזה שהחזיק מעמד. הכרתי צמחי מרפא. הרגשתי טוב, כבר אמרתי? לא, לא הייתי רגועה, לא עשיתי מדיטציות מול שקיעה ולא חזרתי בתשובה. אבל הרגשתי צורך להגיד תודה על מה שכבר יש לי, והאמנתי באמת שהכל יהיה בסדר, לא משנה מה יהיה.

וזה קרה! ודי מהר שכחתי הכל.
ומייד כולם מסביב : "מזל טוב! וואו, כמה זמן ניסית?"

ואני, לא יודעת בדיוק. איך מודדים את הזמן? מטופלות פוריות טובות במספרים.
שנתיים וחצי מהרגע שהחלטנו, שנה וחמישה חודשים מאז שביקרתי לראשונה אצל רופא פוריות. שנה בדיוק שאנחנו אצל הרופא הנוכחי. 9 חודשים מאז שעברנו להפריות. 5 הזרעות, 4 הפריות.
אה, 4? אז זה לא נורא כל כך, לא?" "

10 פעמים כפול שבועיים וחצי בממוצע שבהם הזרקתי יום יום שתיים או שלוש זריקות.
10 פעמים כפול 6 או 7 מעקבי זקיקים ובדיקות דם. 4 פעמים הורדמתי. 4 פעמים התעוררתי. 4 פעמים נשאבתי, ואחרי כמה ימים הוחזרתי. 6 רופאים מעורבים. פעם אחת בעקבות סיבוך אחרי שאיבה היה גם אשפוז אחד של 3 ימים. נכון, יכול להיות יותר גרוע.
"לא, לא נורא", אני מחייכת.

ועם הבטן ההריונית, עדיין לא שכחתי.

כי איך מחשבים את הימים שסובבים את כל הפעמים האלו? את הימים של הריקנות? של הציפייה? של הפחד? של התקווה? ואת הימים שאחרי סוף התקווה? ואת אותה פעם של ניפוץ האשלייה?

"טוב, שטויות, הכל עבר. עכשיו הכל יהיה בסדר. זה מה שחשוב".
ובכל זאת,
גם זה חשוב.
מה שעבר, מה שהיה. קשה לי להיפרד ברגע אחד מכל מה שהיה. קשה לי לשכוח.
מה שחוויתי במשך יותר משנתיים לא יכול היה להיגמר ברגע אחד, מאושר ככל שיהיה.
רציתי לצעוק –  "אל תנסו לגמד או להפחית את מה שהיה. זה לא מעודד אותי. זה רק מעצבן. אני יודעת שיש לכם כוונות טובות – להראות לי שהכי חשוב שהחיינו וקיימנו, והגענו לזמן הזה. שהנה, הכל מאחוריי, ועכשיו אני יכולה להירגע ולהיות מאושרת. כי הנה הצלחתי אבל אל תיקחו לי את מה שהיה. אני אפרד מזה בזמן ובמקום המתאימים לי".

ובאמת, ככל שהחוויות החיוביות שהיו אחר כך הלכו ונצברו, כך חלק מהדברים התעמעמו ונרגעו. ואחרי שנה מההריון השני כבר התייצבנו אצל רופא הפוריות הבא. טיפול אחד שהחזיר אותי לתוך החור השחור של הורמונים, ציפייה ואכזבה הבהיר לי שאני לא באמת מוכנה לזה. לא באמת רוצה לעבור את הכל מחדש.
ומתוך השלמה אמיתית ואמונה שלמה שמה שצריך לקרות יקרה, ובאמת שכל מה שיקרה יהיה לטובה, חזרתי לדרך ההיא שעשתה לי טוב. עשיתי ספורט, רחמנא ליצלן, וגיליתי שטוב לי. עברתי שוב ניקוי גוף, אכלתי טוב והרגשתי טוב. חזרתי לרפלקסולוגיה ואפילו לדיקור סיני שהחלטתי לנסות למרות פוביית המחטים שלי.
ובפעם השלישית הגיע ה"לטובה" שלנו.

יודעים מה מצחיק? עם תכנון ובלעדיו, עם תקווה ובלעדיה, ובכל מקרה – שלושתם נולדו בחודש אחד. בסוף האביב ותחילת הקיץ. כמו שתכננתי.

אני שמחה שהתעקשתי לא לגמד ולא להדחיק את השנתיים האלו. בזכות העובדה שהרשיתי לעצמי להתעמק, לחוות ולעבד כל רגע מהן, הצלחתי לעשות שינוי חיובי בחיים שלי, להתמקד בטוב ולרצות ללמוד עוד כדי שאוכל להעביר את הטוב הזה גם הלאה.

כל מי שאמר לי אז משפטים כמו "כל עכבה לטובה" או "הכל לטובה" היה חוטף ממני מבט זועם, במקרה הטוב. לא אומרים דברים כאלה. אני לא בטוחה שזה נכון, אבל אני מאמינה שאנחנו צריכות ללמוד מכל דבר שאנחנו עוברות בחיים, כי אנחנו אלו שמעניקות לחוויות את המשמעות שלהן.

במשך 7 שנים עבדתי כעו"סית במרכז שיקום ובמחלקה סיעודית מורכבת, ליוויתי חולים ומשפחות מול אתגרי שינוי ומצבים לא פשוטים.

היום אני לומדת במסלול תזונה טבעית במכללת וינגייט.
בעלת הבלוג "מנדרינה – חמוץ מתוק" www.mandarinat.com , מנחה סדנאות לבישול בריא, לגיוון והעשרת המטבח, מלווה ומייעצת למי שמעוניינת לשנות, להעשיר ולצעוד לאורח חיים בריא יותר, בדרך האישית שמתאימה לה.

—————————————————————————————–

תודה שקראת עד לפה,

רינת

הפוסט תכננתי מתי כדאי לי להיכנס להריון הופיע ראשון בהרטרס

תוך כדי כתיבה, נזכרתי איך הכל התחיל:
הייתי חיילת בתל השומר, באותה תקופה, ממש שלושה חודשים לפני סוף השירות, הבסיס שלי עבר לרפואה ציבורית. "זכיתי" ללכת לרופא נשים.

התלוננתי בפניו על מחזור מאוד (!) קשה, אז הייתי רק בת 21 .
הוא בדק אותי ואמר לי: "יופי, יש לך שחלות פוליציסטיות! את רואה את הציסטה בצד שמאל? ( כאן הוא הקיף אותה בעיגול ), זו ציסטה שיותר גדולה מהשחלה והיא מאיימת על ניתוק הספקת הדם לשחלה, האופציה שלך זה או לקחת גלולות פעמים ביום ולקוות שהיא תקטן או להוציא את כל השחלה."
לא הבנתי כלום, חיכיתי עם זה.

אחרי השחרור, הגעתי לפרופ' במדיקל סנטר שאמר לי: "בואי פשוט נוציא אותה!" הוא לא התכוון לא לשחלה, אלא לציסטה. חשבתי שהסיוט הזה לעולם לא יגמר, וכל כך שמחתי.

לא היה לי אכפת באיזה גודל תהיה צלקת או באיזה צד, רק שהסיוט הזה יגמר.

לאחר כמעט שבועים של בדיקות, הכנה לניתוח וטופסי 17 ( ועוד כל מיני רופאים פרטיים כדי להרגיע את ההורים), הגיע התאריך המיוחל ונכנסתי לניתוח.
אחרי פחות משעתיים כבר הייתי בחדר, לבד, תחושה לא נעימה במיוחד, אבל הייתה בי תקווה מאוד גדולה שהבעיה שלי נפתרה.

למישהו היה תכניות אחרות בשבילי…אחרי שלושה חודשים, חזר הכאב המוכר במפתיע. אני זוכרת שהלב שלי דפק במהירות אדירה, רצתי באותו הרגע לקופת החולים הקרובה, האחות הכניסה אותי לרופאת נשים, אפשר לומר שכבר ידעתי את התשובה: "חמודה, את רואה פה בצד שמאל? יש לך ציסטה בגודל של השחלה". ידעתי.

וככה שוב: חזרתי ועברתי בין רופא לרופא: "תנסי את הגלולה הזו, תנסי לקחת 2 ביום, תנסי לקחת 3 ביום". זרקו באוויר מונחים מוזרים כמו: "מטריומה", "אנדו"…ישבתי באיכילוב, עוד בדיקה, הרופא התחיל לקרוא לכל מתמחה, כאילו אני הצגת העיר, ככשאלתי לפשר העניין, הטכנאית פשוט הרימה "כתפיים ואמרה את לא תביני".

ושוב, שנה בדיוק אחרי הניתוח הראשון מצאתי את עצמי בחדר ניתוח. תוך פחות משעתיים הייתי בחדר, מחכה להתאושש.

לאחר שבוע הרופא אמר שאני לא (!) יכולה להפסיק לקחת גלולות אחרת זה יחזור , אני חושבת שמיד חשבתי על המשמעות של זה, ועלתה בי השאלה: "אני אכנס להריון?". הרופא כנראה ראה את הדאגה על פני, הוא מיד הוסיף ואמר שאל דאגה כשיגיע הרגע נעבור את זה ביחד והוא ידריך אותי ויסביר שאין לי סיבה לחשוש. אבל שאנחנו צריכים להיות זהירים כי עכשיו לא בטוח שנישאר מספיק רקמת שחלה כדי לנתח שוב ואולי בפעם הבאה לא תיהיה ברירה ונצטרך להוציא את השחלה. הייתי ילדה טובה, הקשבתי לדבריו.

לחיים היו תכניות משלהם.

אחרי חצי שנה חזרו לי הכאבים והתחילו לי דימומים, למרות שלקחתי את כל הגלולות, ובדקתי שבע פעמים. התקשרתי לרופא -הוא קרא לזה "שינוי הורמונלי בגלל הניתוח". האמנתי. ולא די בכך שחזרו כל התסמינים, גם הרופא שלי, שהרגיע אותי, עזב עכשיו את הקופה. התעצבתי.

מאותו יום, אני עוברת בין רופאים. ההרגשה הזאת שאולי הם שכחו קצת איך להיות בני אדם מהדהדת בי אחד אמר לי ( בגיל 25 ), שאני צריכה להפסיק את המחזור שלי לצמיתות בעזרת כדורים חזקים. רופא אחר אמר לי שאני ממציאה, ועוד אחת אמרה "נו מה את רוצה? יש לך אנדומטריאוזיס, למה את מצפה?"
"אנדו ? מה?" צעקתי עליה, על מה לעזאזל היא מדברת??? הרי הייתי יודעת אם היה לי דבר כזה… טעיתי.

הרופאה הסבירה לי שהדבר כתוב בחלקים בתיק הרפואי שלי, ושאין טעם להכניס התקן, או כל דבר אחר אם אני רוצה ב3- שנים הקרובות להיכנס להריון, " חבל על הכאב, וגם זה לא תמיד עוזר למי שיש לה "אנדומטריאוזיס"", אמרה. שאלתי, שוב, "מה זה אומר? למה רק עכשיו אני שומעת על זה פעם ראשונה?", היא ניסתה להיות סבלנית, למרות שהיה ניכר בפניה שאין לה הרבה סבלנות לכל השאלות שלי.

מסתם בחורה עם הרבה בעיות, כאבים ודימומים לא מוסברים, הפכתי לבחורה עם אנדומטריאוזיס. כל כך שמחתי שלכל הבעיות שלי סוף סוף יש שם, ושאני לא צריכה חלילה לדאוג מסרטן או חיידק. "לי יש את המחלה שלי",אמרתי לעצמי, "יש לי את האנדו שלי".

אז נכון, אולי בעתיד יהיה קשה להיכנס להריון, אבל אני מתנחמת לפחות בעובדה שעכשיו אני יודעת מה לא בסדר, ואני אדע להצביע על הסימנים ואני אהיה מוכנה לכל מה שלא יבוא , אני והאנדו שלי.

——————————————————————

תודה שקראת עד לכאן.

מזדהה? אשמח אם תשתפי אותי בחוויה שלך.

ספיר

הפוסט אני והאנדומטריוסיס שלי הופיע ראשון בהרטרס

——————————————————————

תודה שקראת עד לכאן.

גם הבת שלך עוברת טיפולי פוריות? כתבי לי.

עדנה.

הפוסט בדרך לסבתאות הופיע ראשון בהרטרס

אני עובדת בדירת חירום לנשים שנמצאות במעגל הזנות ולנשים שמכורות לסמים.
יש לי בדירה מטופלת בת 32 בהריון, ככל הנראה חודש 4 או 5, עדיין לא ידוע.
חזרה בערב לדירה מחוקה.
בקושי עמדה על הרגליים.
עזרתי לה להיכנס.
נרדמה 10 פעמים עם הפנים בתוך צלחת של אוכל.
בסוף הצלחתי להקים אותה לכיוון המיטה. תוך כדי היא מחבקת אותי ומצמידה אלי את הבטן שלה ואומרת לי: הלוואי שתיכנסי להריון. שתצליחי.
היא לא יודעת שאני בטיפולים היא יכולה רק לנחש שאני רוצה ילדים.
אחרי שהכנסתי אותה למיטה נכנסתי לחדר שלי ובכיתי. לא בגללי, בגללה.

——————————————————————-

תודה שקראת עד לכאן. אשמח לתגובתך

הפוסט כאב של מישהי אחרת הופיע ראשון בהרטרס

כל השנים הרגשתי שאנחנו כמו תאומות, מצד אחד דומות, אבל מצד שני שונות בטירוף.

כל דבר חווינו יחד: את העליה לכיתה א׳, את סוף י״ב, הגיוס לצה״ל, אפילו את בני הזוג שלנו הכרנו בדיק באותה התקופה.

הפוסט הפער בינינו הופיע ראשון בהרטרס

נכנסתי לבלוג במחשב כדי לראות את הסרטים, זה יותר נוח כשרואים בגדול.
עברתי על הכל, באמת, ועם כל זה שעברתי את התהליך הזה בעצמי, מצמיא אותי לקרוא עוד חומר שאת כותבת, ולראות עוד סרטון. אבל, הרגשתי לרגע שקשה לי להגיב, שאני לא מוצאת את המילים, כי אני כבר בסוף, כי עוד פחות משלושה שבועות (בע״ה ) אני אהיה אימא. ואז נזכרתי, בהודעה ששלחת לי בפייס, והודעת לי שאת בהריון (אני הייתי ממש לפני התחלה של הסבב השני של ההפריות).

הפוסט חברה למסע הופיע ראשון בהרטרס

——————————————
האם גם את מוכנה לעשות הכול בשביל להיות אמא?
עדי 

הפוסט הצורך הכי חזק הופיע ראשון בהרטרס

עוד לפני החתונה פניתי לרופא נשים וביקשתי לעשות בדיקות פוריות גם בגלל בעיה של אי סדירות בווסת וגם בגלל עודף המשקל של שנינו. בבדיקה התברר שישנה בעיה של זרע חלש ושלי יש שחלות פוליציסטיות.

קצת אחרי החתונה עברנו לגור בפתח תקווה ופנינו לבלינסון למחלקת פוריות לברר איך אנחנו הופכים להורים. הרופא שקיבל אותנו אמר לנו שלפי הבדיקות לדעתו טיפול שניים ונהיה הורים.  לקח לנו ארבע שנים שכללו 3 הפלות, (הריון כימי אחד ושני הפלות אבל בתיק מצוינים שלושה הפלות) אחרי ההפלה השנייה עשיתי ניתוח שרוול שמנע ממני לחזור לטיפולים למשך שנה ובינתיים באותה שנה גם פנינו למועצה לשלום הילד והמראיינת אמרה שמאוד נראה לה שנהיה מועמדים ראויים אולם… בגלל בעיית המשקל של דודו ייתכן וישללו אותנו. מסתבר שלהורים לא בריאים, כשמעשנים ושמנים נכללים תחת הגדרה זו, לא תמיד מאשרים אימוץ מחשש שנמות מוקדם.

דודו עשה את הניתוח שנה אחרי… שנינו הורדנו 50 קג' כל אחד ואז אחרי שנה חזרנו לטיפולים. הטיפול הראשון היה מוקפאים… הוא לא הצליח. ואז היינו צריכים להתחיל טיפול חדש לשאיבה הפעם בשונה משאר הטיפולים לא סיפרנו כלום לאף אחד, לא חברים ולא משפחה וזה כי נמאס לנו לאכזב אחרים והקושי הזה לספר שלא הצליח שוב…  אני זוכרת שבבדיקת האולטרסאונד האחרונה נמצאו בערך 20 זקיקים ראויים לשאיבה. השאיבה הזאת הייתה שונה… הפסקתי לנשום ונאלצו להוציא אותי מחדר הניתוח ולהנשים אותי, דודו היה בחוץ לבד… דואג מאוד והוא לא יכל לשתף אף אחד בעניין, הוא מאוד פחד.

כשהתעוררתי בחדר ההתאוששות ושאלתי כמה ביציות שאבו ואמרו 8 התפוצצצצצתי מעצבים, השתוללתי וצעקתי שיחזירו אותי מייד ויוציאו את כל הביציות ! שאם עד כה לא הצלחנו להביא ילד כששאבו בין 16-23 ביציות אין מצב שיצליחו עם 8. כעסתי מאוד ! אבל הם סרבו… יצאתי משם בוכה ואמרתי לדודו שאני עם הטיפולים גמרתי.

למחרת ההחזרה הודיעו לי שמתוך 8 ביציות ישנם 5 עוברים טובים, אמרתי להם שאני לא רוצה אותם והם מוזמנים להקפיא או לזרוק אותם אבל הם אמרו שבלי חתימה אסור להם לעשות כלום. הבטחתי שאגיע מחר עם דודו לחתום על הקפאה.

באותו יום שלחתי טפסים שוב לוועדה לשלום הילד עם הנתונים החדשים של דודו ושלי בדואר רשום.

יום ההחזרה הגיע ואנחנו באנו לחתום על הקפאת עוברים אבל הצוות בבלינסון תכננו לנו מארב.

דר פינקס, הפסיכולוגית ואחות בכירה שפשוט התחננו ולחצו והפעילו כל כוח אפשרי כדי לשכנע אותי להחזיר עוברים, כמה שארצה ואני סירבתי, הם ביקשו מדודו לשכנע אותי אבל דודו אמר… אני רוצה מאוד אבל זה הגוף שלה… לא יכול לחייב אותה.

בשלב מסוים התייאשתי מהוויכוח, אמרתי אם תחזירו לי 3 אני אכנס והם הסכימו.

האולטימטום שלי היה מתוך בטחון שיסרבו אבל מרגע שהסכימו לא נותר לי אלא להיכנס.

אחרי שבועיים קיבלתי תשובה חיובית... אמרתי להם שהיו כבר כאלה…

אחרי עוד שבועיים ראיתי דופק של שני שקים, גם זה היה כבר אבל האמונה התחילה לפעול ועדיין בחרנו לא לספר כלום לאף אחד. הלכתי כל שבוע לבדיקת אולטרסאונד כדי לוודא שהכל דופק וגיליתי שלא הכל… בשבוע 8 עובר אחד הפסיק דופק.

בשלב הזה בחרתי לספר לחברה טובה ולאחיינית שלי שסמכתי עליהן שלא ידברו. למשפחה סיפרתי אחרי שבוע 12 וכמובן שאין לתאר את השמחה ! היה הרבה פחות קשה לספר שעובר אחד נדם כי כולם התרכזו בזה שקיים בתוכי חיי.

אור נולד בשבוע 39.5 במשקל 2.800, ילד מושלם !

אחריו בחודש מאי 2014 הייתה שוב הפלה של תאומים בשבוע עשירי.

ובאוקטובר 2014 גיליתי גוש בשד שהתברר כסרטני ולכן לצערי לא אוכל לנסות שוב הריון עד 2017, יש לנו כרגע 4 מוקפאים ואנחנו לא יודעים אם ננסה שוב או לא אבל אנחנו לא מרגישים חסרים יותר, אנחנו משפחה גם עם ילד אחד.

את החלום שלי הגשמתי – אני אמא  !!!

————————————————–

תודה שקראת עד לפה, מחכה לתגובה שלך,

פיבי

הפוסט האוליטימטום שהפך לאור הופיע ראשון בהרטרס

התחלתי לחפש פתרונות אחרים וגם אחרי שכל המומחים בתחום הסבירו לי שוב ושוב שאין לי שום סיכוי החלטתי לא להיכנע. הבנתי שעלי לצאת מהמתח ו'לשחרר' את עצמי מהפאזה המלחיצה בה נמצאתי וללמוד להירגע וכך עשיתי. למרות זאת המשכתי להתעניין כל הזמן מה חדש בתחום. אחרי זמן מה, שמעתי 'במקרה' שיש מישהי שמטפלת בשיתוף 'מכון פועה' בנשים שלא מצליחות להיכנס להיריון "באמצעות תרגילים". פניתי אליה והתייעצתי. אמרו לי שאין לי מה להפסיד והומלץ לי לנסות את 'השיטה לא שמעתי על זה מעולם והייתי די סקפטית אבל החלטתי לנסות. נכנסתי למשמעת של תרגול יומיומי מוקפד כאשר אני עושה זאת בכל רגע אפשרי. כל אותה עת הייתי חדורת מוטיבציה ומלאת תקווה ואמונה בדרכי ובשיטה. אחרי כחודש משלמדתי את הטכניקה, המחזור חזר בהדרגה. מסתבר שהייתי 'תלמידה מצטיינת' וההקפדה על התרגול עשתה את שלה וחזרתי לקבל מחזור מידי חודש. זה הפך להיות חלק מהחיים שלי ואז – קרה הלא יאומן !!! נכנסתי להיריון.

הייתי המומה וכך גם בעלי ולאושרנו לא היה גבול. אחרי כתשעה חודשים, ילדתי את בתי והיום אני אימא גאה לשלושה ילדים. מאז ועד היום לא הפסקתי לטפל ואני מאושרת שנפלה בחלקי זכות לעזור לנשים להביא ילדים לעולם". הבטחתי לעצמי שאם אצליח להרות אעזור לנשים וכך אני עושה אני עזרתי ועדיין עוזרת להרבה נשים עם בעיות פוריות: אל ווסת,הריון גיל המעבר. ועושה זאת עם גאווה גדולה.
כמטפלת שעברה בעצמה את התהליך אני מציעה למטופלות שלי את ההבנה העמוקה למצבן, מקצועיות, סבלנות, התמקדות, נחישות והתמדה וכמובן את מלוא המחויבות וההשקעה להשגת המטרה. יש לי סיפוק רב לטפל בנשים שעברו (או עדיין עוברות) שבעת מדורי גיהנום בניסיון להרות, לעיתים במשך שנים ארוכות וללא הצלחה. באמצעות התרגילים של שיטת אביבה, נשים רבות מאוד מצליחות סוף סוף להיכנס להיריון, תוך תקופה קצרה של מספר שבועות ! כיום, 'פזורות' ברחבי הארץ אמהות מאושרות עם ילדים רבים שאני רואה שותפה בלידתם. ידוע לי גם שבעתיד הקרוב עומדים להתחיל מחקר בבית החולים 'הלל יפה' בחדרה, כדי לחקור מבחינה קלינית את השפעות השיטה המהפכנית. כמו כן, השיטה כבר משמשת כחלק מהטיפול שניתן לנשים בבתי חולים שונים ברחבי הארץ, כחלק מהכנה לטיפולי פריון במטרה להכין את הרחם לקליטת הביצית ולהעלות את רמת תפקוד השחלות".

————————————————–

תודה שקראת עד לפה, מחכה לתגובה שלך,

רחלי

הפוסט כך הצלחתי להיכנס להריון נגד כל הסיכויים הופיע ראשון בהרטרס

רודפת חלום כוזב

לצלול לתהום הייאוש

כבולה לנצח לגוף המאוס

נחושה לברוא מציאות אחרת

עד קצה העולם אני חותרת

כדי להתחיל מההתחלה

ולהיוולד מחדש

בתור אמא

את היומן שניהלתי ביני לבין עצמי התחלתי לכתוב לאחר שנתיים של נסיונות עקרים להרות. בשנתיים האלו הפנמתי חוויות מסוג חדש, חוויות עם טעם מר. זהותי הנשית התנפצה. אחרי עשרות טיפולי פריון שהסתיימו במפח נפש חשתי ריחוק הולך וגובר בין נפשי לגופי. ליתר דיוק תחושת הניכור היתה מכוונת בעיקר לרחמי. דימיתי אותה לאיבר עצמאי בעל רצונות משלו אשר מסרב פעם אחר פעם לשתף פעולה עם הרצון העז שלי.

השם שהענקתי ליומן היה "לישון על מיטת א-פריון". הסבל, ההתחבטויות, אי השקט התחוללו בי במהומה נוראה במיוחד בלילה. במיטה. כך גם התופעות ההורמונליות הציקו במיוחד על משכבי. שם על המיטה הסתורה מנדודי שינה, ריחות זיעה ומחשבות אימה התחלתי לנסות לחלץ את עצמי אל מחוזות מגוננים. לתפוש מרחק מהגוף ולהתבונן בו ממרחק שמקטין את הכאב. בשעות הקטנות של הלילה התחלתי לכתוב. לפרוט את הכאבים למילים. מרגע שהעלתי אותם על הכתב הם כבר לא היו שייכים רק לי. חלקתי אותם עם עוד מישהו. הנייר. קיוויתי שביום מן הימים יהיה בי האומץ להראות לעוד אנשים. לספר את הסיפור שלי. דמיינתי את עצמי כחיילת שחזרה מהמלחמה. חבולה ופצועה והלומת קרב ששרדה כדי להעיד על קורותיה.

היום אני יכולה לספר לכן שיצאתי מהארץ הפגועה והמדממת הזו לאחר חמש שנות לחימה ואני יושבת לבטח בארץ החלומות. היום אני יודעת שחלומות יכולים להתגשם. אני יודעת זאת על בשרי, אבל עדיין מתקשה להאמין. להאמין שאכן אני כבר לא שם- כבר לא מתכווצת למראה בטן הריונית, כבר לא מסיבה את ראשי למראה גן שעשועים, כבר לא צונחת למראה כתם אדום בתחתונים. אני במקום אחר. אבל אני לא יכולה לשכוח. לעולם לא אשכח.

* התמונה באדיבותו של האומן pedro santiago

————————————————–

תודה שקראת עד לפה, מחכה לתגובה שלך,

מיכל ביטון

דף הפייסבוק של "דיבורים מהבטן"

הפוסט לישון על מיטת א-פריון הופיע ראשון בהרטרס

שוב קיבלנו טלפון ומן העבר השני קול שמח ומאושר מודיע לנו "מזל טוב, מזל טוב",  תינוק נוסף הצטרף למשפחה המורחבת שלנו ובעוד שמונה ימים ניפגש כולנו לחגוג את המאורע ברוב הדרת מלך. את שאר הפרטים הטכניים נקבל בהמשך.

ברק סוגר את הטלפון, וניגש אליי בשקט לבשר לי את הבשורה בצרוף חיבוק מנחם ומבולבל. פניי נופלות, גופי כבד ובטני מתכווצת בשנייה. למרות הידיעה הברורה כי הטלפון היה צריך להגיע אלינו בשבוע הקרוב, עדיין קשה לי לשמוח לשמע הידיעה. אני חשה את המצפון שלי כמו משיכת חבל אשר  מנסה לשמוח לקראת ייצור חדש שהגיע לעולם לבין העצב הגדול ששורה עליי בכך ששוב אין זו אני אשר יכולה לבשר כי נולד לי תינוק.

בשמונה ימים הבאים אני מקווה שאהיה מוצפת בעבודות ומבחנים, או שלא אוכל למצוא מחליפה בעבודה או אולי מישהו יזדקק לי באופן בהול. אך לצערי אף אחד מאלה לא קורה.

היום השמיני הגיע והטלפון לא מפסיק לצלצל, תזכורת על האירוע, הסבר כיצד מגיעים למקום. "תגיעו בזמן שנוכל כולנו להצטלם", "אל תאחרו", "תתלבשו יפה".

השעות חולפות מהר ואני כבר צריכה להתארגן, גם כאב בטן פתאומי לא יציל אותי מהמצב כעת. אני מנסה לעמוד מול המראה, לנגב את הדמעות ולהחזיר לעיני את צבעם המקורי. איך יכול להיות שאירוע מסוים יכול לגרום אושר כל כך גדול לאחד ועצב כל כך עמוק לאחר. מה לא בסדר איתי? מדוע אינני יכולה לשמוח בשבילם?

ברק מאיץ בי כי השעון דוחק ואולי אף מביט בי בסלידה, לכך שאני שוקעת בעצמי בלבד ולא מסוגלת לשמוח בשביל מישהו אחר.

אני ניגשת אל הארון ובוחרת את השמלה הצמודה והיפה ביותר שלי, כדי שאף אחד לא יחשוב שמא אני בהריון כשאני לא. ואם כבר אני במצב הזה שלפחות פעם אחת יקנאו בי כל אותן עגלגלות ששכחו כבר מזמן כיצד נראה באמת גוף של אישה.

אנו מגיעים לאירוע, חונים בחנייה, ולפני שיוצאים מהאוטו לא שוכחים ללבוש מעיל שיגן על גופנו ולעטות מסכה שתסתיר את הכאב. כבר בכניסה אנחנו זוכים ללחיצות ידיים וקריאות "מזל טוב" מכל כיוון. ברק מושיט את יד ימין ללחיצה, וביד שמאל מחבק ועוטף אותי כמו הייתי אני התינוקת שלו. הברית כבר עומד להתחיל, אך מחפשים מישהו אשר ישא את התינוק עד אל המוהל. אבא של ברק ניגש אלינו ומצביע על השעון לרמוז על האיחור. הוא לוחש משהו באוזנו, וברק מהנהן. לפתע הוא מרפה את ידיו מאחיזתי. "לאן?" אני שואלת, אך גבו מופנה אליי ואין לי מי שישיב. אני תקועה במקום ולא מסוגלת לזוז, משתדלת כמה שפחות ליצור קשר עין עם אנשים, כך אשמע פחות ופחות את הברכות ששולחים לעברי.

שקט משתרר באולם, הברית מתחיל ואני עומדת לבדי ללא מגן, ללא מעיל. מקצה האולם אני רואה לפתע את ברק צועד ובידו כרית לבנה ועליה הרך הנולד. אני רוצה לצעוק לו, לקרוא לו, לומר לו כי התינוק הראשון שיחזיק בחייו יהיה התינוק שלנו. אך את הקולות נזעקים מגופו אין איש שומע, הקהל מתלחשש מאחד לשני וכולם מביטים בברק ואח"כ מביטים הם בי.

אין זה הזמן להזיל דמעות, היי חזקה, תני לו להתמודד בדרכו שלו. אני רומסת את תחושותיי תחת רגליי ומכריחה את עצמי להרים ראש בגאון ולחייך את החיוך הגדול ביותר שלי. לאחר דקה או שתיים אני מצליחה להירגע ולחשוב על דברים מצחיקים שיגרמו לי לחייך. אט אט עיני עולות מטה מן הרצפה ומצליחות להביט קדימה לעבר המוהל. "כל הכבוד, את עומדת בזה יפה" אני מעודדת את עצמי. "הכול תכף נגמר, וברק שוב יהיה לצידך". הברית מסתיים וכולם פונים למקומם, גם אני מנסה למצוא מהו מקומי. לפתע אני חשה משיכה במעילי ומשוכנעת כי המגן שלי חזר אליי. אני מסובבת את ראשי ומקווה לחיבוק. אך לא המגן הוא שעומד למולי כי אם אבא של ברק אשר מחייך אליי ואומר "בקרוב אצלך, רוצה להחזיק את התינוק?" אני מביטה המומה, דמעות חונקות את גרוני וידי משותקות. אני רוצה לצעוק עליו, לספר לו על ההפלה האחרונה שהייתה לי רק לפני שבועיים, על כאבי הזריקות שאני מקבלת כמעט בכל יום. אך מבינה כי אין טעם, הוא לעולם לא יוכל להבין..

אני אורית, כיום בת 38. התחתנתי בגיל 20 וחצי (ככה זה אצל דוסים), שנה אחרי שהתחתנתי נולד לי האחיין הראשון והמדהים שלי. כל כך התרגשתי ממנו, ואהבתי אותו שהודעתי לברק, הבן זוג שלי, גם אני רוצה יצור קטן ומתוק שכזה. אז אחרי 8 חודשים של גלולות הפסקתי אותם וניסינו להיכנס להריון. עד אז לא היה לי מושג מה זה אומר, הרי רק רוצים הריון וכבר זה מגיע, אז זהו שלא. אחרי שנה של ניסיונות להרות (אז עוד נהנתי מהנסיונות הללו) נכנסתי להריון הייתי בעננים וסיפרתי לכולם.

אחרי 3 שבועות הייתי צריכה לספר לכולם שזה כבר נגמר. זו היתה ההפלה הראשונה שלי, אחת מתוך 6. לבסוף אחרי 7 שנים של טיפולים, הפריות, הזרקות זרע, חיפוש מה הבעיה, טיפולים הומאופתים, עוד הפלות והרבה בכי ודמעות, נכנסתי להריון וילדתי את ביתי הראשונה- שי. ככה גם ראינו אותה מתנה נפלאה שהציפה אותנו באושר. אז לסיכום – היום אני אמא ל4 ילדים. שי בת 10.6 שנולדה מהפריה, זיו בת 9 שנולדה ממוקפאים, אורן בת 4 שנולדה מאהבה, ואמתי בן שנתים שנולד מניסים.

תודה שהגעת וקראת עד לכאן,

מחכה לתגובה שלך,

אורית

הפוסט חווית ברית מילה- לא של הילד שלי הופיע ראשון בהרטרס

אמא שלי ילדה אותי בגיל 25. אבא שלי היה בן 26 כשנולדתי. בתור ילדה היה לי ברור שכשאהיה בת 25 יהיה לי ילד. זה לא היה אז חלום. פשוט ככה היו הדברים נראים לי מתוזמנים. זה מה שהכרתי. כשהתבגרתי והתקרבתי לגיל הזה כבר הייתי חברה 4 שנים של מי שיהפוך 3 שנים אחכ להיות בעלי. אבל דווקא אז נורא נהניתי מהחופש. מחוסר ההתחייבות. דווקא אז בכלל לא מיהרתי לשום מקום. לא מיהרנו להתחתן. להפך. לקחנו את הזמן. לא מיהרנו לחשוב על ילדים. הרגשנו ילדים בעצמנו.

תמיד אמרנו שכשנרצה ילדים נחשוב על חתונה. ובאמת כך היה. התחתנו אחרי 7 שנות חברות. כשהרגשנו שהגיע הזמן שלנו להיות הורים.

והתחלנו. מי חשב בכלל שיש אופציה כזאת שזה לא ילך. הרי אנחנו אנשים של אהבה. לא סקס. אהבה. כזאת שמביאה ילדים.

את הסיפור שלי אני אתחיל בשיר. שיר שליווה אותי ברגעים בהם התהום היתה קרובה יותר מהדרך. רגעים בהם השביל היה מכוסה ערפל סמיך. שיר שברגעי שבר איפס אותי והחזיר לי את המטרה אל מול העיניים. שיר שנתן לי תקווה שיום אחד יהפוך האין הנורא והבודד כל כך ליש גדול.

חור שחור

אבל לפני השיר ולפני שהלכנו הלאה ולפני שהחלטנו שלא מרימים ידיים. היה בעיקר אין. מילה יומיומית כביכול. משתמשים בה המון. בחיים שלי האין היה הדבר המשמעותי ביותר שניתן לתאר. ריק גדול. שחור משחור. תהום עמוקה ובלתי עבירה שנפערה ביני ובין האמא שכל כך רציתי וייחלתי להיות. הרגע בו עמדתי מולה (מול התהום), היה אחד הרגעים הקשים וגם השקטים בחיי. שקט שאי אפשר להסביר. שקט שמילא כל פינה ונים בין כל מה שהיה קודם שוקק חיים ומחשבות ומילים. הן נעתקו ממני. נלקחו ממני. נשאבו בכוח בלתי רצוני. ישבנו אז. אני והאיש שלי ושתקנו. אני אפילו לא זוכרת דמעות. רק שקט. שקט נורא.

נאמרו בחלל החדר כל מיני דברים. מושגים רפואיים. מילים של גדולים. דיברו איתנו על סטטיסטיקות. על בדיקות שנצטרך לעבור. על סבלנות. על אמונה. על דרך. על כל מיני רופאים מומחים. על מקרים שכבר היו. דיברו איתנו על זמן. הו כמה זמן. אמרו שאנחנו מקרה נדיר. אבל שלא נאבד תקווה. הרגע ההוא. היה בדיוק הרגע בו איבדתי אותה. את התקווה. כמו שנעתקו המילים. כך גם הפסקתי לשמוע. ראיתי רק פיות נפתחים ונסגרים. וקולות. המון קולות. הכל נשמע לי כמו בליל מעורבב של אנשים ורעש. דמויות של אנשים שמחשבים את עתידי בזמן שאני מחשבת את קיצי.

אני זוכרת את זה כמו סתירה מצלצלת. כמו מכה חזקה בבטן. כמו בלון שהוציאו לו את כל האויר ולא נשארה טיפה בשביל לנשום.

אני לא זוכרת איך הגעתי הביתה באותו יום. אני גם לא זוכרת מה היה אחר כך וכמה זמן לקח לי להתאושש.

אבודה ועבודה

אני זוכרת שחשבתי על העבודה שלי. בדיוק הייתי בשלבים של יציאה לעצמאות. פתחתי סטודיו משלי למיתוג ולעיצוב אריזות. הסטודיו הזה הפך להיות מרכז חיי בימים ההם. הרחתי עבודה. נשמתי עבודה. שקעתי בה מבוקר עד ליל ולפעמים גם עד בוקר. היא העסיקה אותי והבריחה ממני את המחשבות הנוראיות שעמדו להשתלט עלי בכל פעם שהיה לי קצת זמן פנוי.

לא ראיתי חברים. לא נפגשתי עם חברות. בטח לא עם חברות שילדו. התחמקתי ממפגשים חברתיים. במיוחד כאלה שבאים עם ילדים. התחמקתי ממפגשים משפחתיים מורחבים שיש בהם סיכוי לשאלות לא במקום. כל אמא ברחוב עם ילד על הידיים או עגלה פתחה את סכר הדמעות. כל טלפון של חברה מתרגשת שמספרת שהיא בהריון כיווץ לי את הנשמה. הסתגרתי לי בתוך חומות התקווה הפרטיות שלי ולא נתתי לאף אחד להכנס למבצר. מבצר נעול בשרשראות ברזל.

בנתיים התחלנו בסדרה בלתי נגמרת של בדיקות. כל יום, במשך כמעט ארבע שנים תמימות, הייתי מתייצבת בבית חולים בשש בבוקר. ומשם ממשיכה לעבודה כאילו כלום. הרגשתי כמו עכבר מעבדה. עכבר שרץ על הגלגל המסתובב ולעולם לא מצליח לעלות. אני מכירה לפחות 6 מחלקות כמו כף היד שלי בבית חולים מאיר. ובעוד מספר בתי חולים ברחבי הארץ. כל בדיקה שעשינו, הביאה אותנו לגלות עוד מכשול ועוד פגם. הובילה לעוד מסכת ייסורים. ולעוד מושגים רפואיים בלתי אפשריים.

גוגל ואני נהיינו חברים טובים. אני הייתי מספרת לו בדמעות על כל בעיותיי והוא בתמורה היה נותן לי מידע. מספר לי על מושגים שלא ידעתי על קיומם. מחבר אותי למציאות עגומה. לא שאלתי אף אחד אחר. לא טיילתי בפורומים. לא רציתי לשמוע סיפורים. לא רציתי שישאלו אותי. לא רציתי לענות. לא סיפרתי. לא שיתפתי. לא נתתי לאף אחד לגעת בפצעים המדממים שלי. פחדתי פחד מוות מכישלון. פחדתי מעין הרע. פחדתי. נקודה. שמרתי את הכל לעצמי. לעצמי ולאיש שאיתי.

צילום: איילת לנדאו

פגע וברח

הסביבה (בהקשר הזה) היתה לי למועקה גדולה בגרון. אני חושבת בדיעבד שפגעתי לא פחות ממה שנפגעתי. לא ידעתי להכיל אותם. חברות סביבי נכנסו להריון מימיני ומשמאלי. אלה מהילדות. אלה מהצבא. חברות לספסל הלימודים. הנשים של החברים. החברות שלו. הנשים של החברים שלו. כולם היו בהריון. או אחרי לידה. או בחופשת לידה. או אחרי חופשת לידה. או מתכננים את הילד השני. הם לא ידעו להכיל אותי. ובעיקר לא ידעו. אני לא יכולה להאשים אותם. כל מפגש עורר בי פחדים. ישאלו. לא ישאלו. אני אצטרך להתנצל או שזה יעבור בשלום. תאונות פגע וברח מכל הכיוונים. או שפוגעים בי או שאני פוגעת. אבל תמיד אני זו שבורחת. חלקם בטח ניחשו (והניחו לי). חלקם חשבו שחיי הפרטיים הם רכוש הציבור וניתן לחפור בהם ולפתוח דלתות נעולות ללא רשות. שאלו. בדקו. התבדחו. הפשיטו אותי בעינהם הבוחנות. היודעות. ריחמו. הביעו דאגה. חלקם התעניינו מתוך רגישות ונסיון להיות לעזר. חשבו שהם מבינים את סערת הרגשות שהתחוללה בתוכי. חלקם האשימו. "את סנובית" "לא חברה" "אפשר לחשוב שהעבודה שלך מצילה חיים". (מה שהם לא ידעו.. זה שאת החיים שלי, במובן מסויים היא הצילה). חלקם בנו לעצמם סיפור (שהיה ועדיין נכון בחלקו) שבחרתי בקריירה על פני הילדים. החלק הנכון היה הקריירה. רק שלא בחרתי. היא בחרה בי. ולא על פני הילדים. אלא על פני הכאב. על פני הדיכאון. על פני הפחד. על פני כל מה שיכול היה להיות אילו הייתי מפנה לו זמן.

בתחילת הדרך עוד חשבתי לעצמי. למה שלא תכתבי. למה שלא תצלמי ותעשי מזה סרט. את הרי יודעת שאת תכתבי לסרט הזה סוף טוב. אבל הסרט שלי היה כל כך רע שלא יכולתי אפילו להרים את המצלמה או לחשוב על התסריט.

לא ראיתי כלום. לא היה לי אכפת מה אומרים הרופאים. לא התעניינתי בסטטיסטיקה השלילית של המקרה המוזר שלנו. לא עניינו אותי השמות. ובטח שלא המספרים. חתמתי על טפסים בעיניים עצומות. בשבילי מחכה בסוף הדרך רק 100% אחוז הצלחה. רק סוף אחד. סוף טוב. כל השאר לא מעניין. כל מי שניסה להכניס נתונים נוספים, הוזז מהדרך. מבחינתי לא היתה אופציה אחרת.

אני לא אכנס כאן לפרוצדורות עצמן. אני רק אגיד שהן היו חודרניות. כואבות. פיזית ונפשית. ארוכות. מייגעות. מתישות. היו שלבים שתיפקדתי על אוטומט. רובוט. המקרה המוזר שלנו לא אפשר לנו אפילו להגיע לשלב הטיפולים כי כל כך הרבה דברים בדרך התגלו כבעייתיים שאף אחד לא היה מוכן לקחת סיכון. עוד בדיקות. עוד הרמות גבה. עוד פרוצדורות. והדרך התארכה והתארכה.

עברה שנה. ועוד שנה. ולא היינו אפילו קרובים להבין מה יש לנו. למה דווקא השילוב שלנו לא עובד.

היתה שם בדידות גדולה. אמנם מתוך סוג של בחירה. כי לא אפשרנו לאף אחד להתקרב. אבל זה היה כל כך בודד שאפילו אחד את השני לא תמיד יכולנו לעודד.

משחק החיים

שיחקתי את המשחק. הייתי האשה הקרייריסטית העסוקה. זו שאין לה זמן. זו שלא יכולה לפנות את עצמה למפגשים חברתיים. רק עבודה. עם הזמן, המשחק נהיה מציאות אמיתית. באמת נהייתה המון עבודה והסטודיו שלי פרס כנפיים והתחיל לעוף.

בתחילת דרכי המקצועית והעצמאית, הייתה לי שותפה. מקצועית היינו באותו ראש לגמרי. הובלנו סטודיו לתפארת. אבל עסקית, ברגע שהבנתי שבעולם הפרטי שלי אני הולכת לעבור את טלטלת חיי. התחתנתי עם העסק. הוא מילא את חיי. כוונותי העסקיות השתלטו על הכל. גם עליה. היא לא היתה שותפה לשני העולמות בהם אני התנהלתי. ושם גם נסדקה השותפות שלנו. רגע השבר הגדול היה כשהיא נכנסה להריון. שם הסדקים הפכו לשברים.

היה רגע אחד. רגע בו כל החזיתות היו למלחמה. רגע בו בין כל האנשים הרגשתי בדידות איומה. לא מצאתי את עצמי בתוך כל הכאוס. הסטודיו. השותפות. האיש שלי והזוגיות. המשפחה. החברים. הסביבה. לקוחות. ספקים. בדיקות. בתי חולים. הייתי על ראש הצוק. לבד. כל כך לבד. ומתחתיי תהום גדולה.

ארבע שנים רקדתי במחול של שדים. ארבע שנים הייתי חצויה. חצי אחד היה גוף. חצי שני היה נפש. הגוף היה נתון בידי כל מי שרק נדמה שיכול היה לסייע. הנפש היתה אסופה בימים ומתפרקת בלילות. מחייכת בזריחה ונכבית עם השקיעה.

אמא יש רק אחת

ברגע ההוא. קניתי כרטיס טיסה. יש אשה אחת בעולם. זאת שאוהבת אותי בלי תנאים. זאת שתעשה בשבילי הכל. זאת שגם בלי מילים יודעת בדיוק מה אני מרגישה. זאת שליבה היה יוצא אלי וידיה היו כבולות. זאת שהחלומות שלי היו מעירים אותה משנתה מרוב דאגה וייסורים. זאת שיודעת שלהיות אמא זה אולי הדבר הכי קשה שיש ברגעים כאלה. אבל היא היתה שם בשבילי. תמיד. כמו שרק אמא יכולה להיות. אמא שלי. ככה. פשוט. בלי לשאול שאלות. באותו יום בלילה הייתי על מטוס לברצלונה. עם אמא. אמא מגוייסת שרק רצתה להציל ולהדביק את הרסיסים שנותרו ממני. זאת היתה טיסת התנתקות. שבוע שלם של אמא ובת. אמא מקשיבה. ואני שופכת. שבוע של קסם. של הכלה. של דמעות. וגם של מחילה. בעיקר לעצמי. על כל מה שהיה. על כל מה שעוד יהיה.

וחזרתי. חזרתי אסופה. מפוקחת. שלמה. עם תובנות והחלטות. חלקן קשות. החלטתי קודם כל לטפל בעצמי ובזוגיות שלי. החלטתי שאת השותפות בסטודיו אני מפרקת. שאני ממשיכה לבד. ולא משנה כמה זמן ואנרגיה וכסף זה ידרוש ממני. ושהכל יהיה בסדר. עוד מעט.

happylog א(ה)פילוג 

חצי שנה. אולי קצת יותר. אני והאיש התחלנו להבריא. חזרנו להיות חברים. חזרנו למקום בו התחלנו יחד ותחושת הבדידות החלה להתפוגג. באותו זמן סיימנו גם את תהליך פירוק השותפות. קיניתי את חלקה של שותפתי והסטודיו הפך שלי. הכנסתי את העובד הראשון. פתאום זרחה השמש. יכולתי לראות יום עובר ואת היום הבא מגיע אחריו. החלקים המפוזרים של פאזל חיי התחילו להערם לכדי תמונה ברורה ואפילו יפה. ובמקביל המשכנו אני והאיש שלי במשימת חיינו.

הפרוצדורות האישיות והעסקיות סוף סוף התיישבו במקום וקיבלו תוקף. הסטודיו היה שלי. הלקוחות קיבלו את השינוי והאדמה לא רעדה. שגרת עבודה ונורמאליות נכנסו חזרה לסדר היום. אז בדיוק קיבלנו אישור להתחיל בתהליך איי.וי.אף. מיוחד ומורכב מהרגיל שאותו אני לא אפרט (מי שתרצה פירוט מוזמנת לפנות אלי בפרטי ותקבל את כל הפרטים).

זה היה הרגע שאליו כוונו כל השנים והחודשים והשבועות והימים ואפילו השעות. והוא היה קסום. הזוי וקסום. שם. בחדר ההוא. עם שני עוברים .

במבחנה עושים את דרכם אלי. ידעתי שזה הרגע שלי. שלנו. פשוט הרגשתי וידעתי.

שבועיים אח"כ קיבלתי הודעה טלפונית שאני בהריון.

וחודש אח"כ גם ראיתי שני לבבות דופקים על המסך. תאומים.

צילום: גל חרמוני

הם נולדו בספטמבר 2011. ארבע שנים וחודש ועשרה ימים אחרי היום בו חשבנו שזה לא יקרה לעולם.

והם (ובמידה מסויימת גם האין שהיה מנת חלקי לפניהם) המתנה הגדולה ביותר של חיי.

שי ולי.

צילום יפעת גולן

זהו סיפור חיי. שירת חיי. הסיבה בגללה וגם בזכותה אני פה. שנים פחדתי לדבר או לכתוב. זו פעם ראשונה שאני מספרת את הסיפור שלי. אני מקווה שהצלחתי להדליק אור קטן עבור מי שזקוקה לו. כי תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר..

אני כאן עבור כל מי שזקוקה לעוד מילה. עוד שאלה. מבטיחה לענות על הכל הכל.

——————————————————— 

תודה שהגעת וקראת עד כאן. מחכה לתגובה שלך.

הגר

הפוסט תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר הופיע ראשון בהרטרס

בגיל 20 זה היכה בי לראשונה.

הרופא שלי אמר :"יש לך שחלות פוליציסטיות! פעם נשים במצבך לא יכלו להיכנס להריון!"

הידיעה זעזעה אותי, אבל אמרתי אני עוד צעירה אין לי מה להתעסק עם זה עכשיו.

ובכל זאת, ילדה בת 20 מתהלכת בידיעה כי להביא ילדים יהיה אתגר עבורה, זה חילחל עמוק משחשבתי.

ואז בגיל 30 רציתי …

כשהגיע הרגע שבו הרגשתי את צורך האמהות מבעבע בי, הגעתי בחשש כבד לרופאה החדשה שלי,

לחשתי לה: "אני לא יכולה להיכנס להריון! יש לי שחלות פוליציסטיות"

לא סיפרתי לה שכבר כמה זמן שאני מרגישה שכל האנרגיה בגוף שלי יורדת, רק מהמחשבה שלא יהיו לי ילדים, שהבטן מתהפכת ודמעות עולות כשאני שומעת את המשפט של הרופא, מכה בי כמו פטיש בלב,

שכל עגלה גורמת לרעד בעמוד השדרה.

היא ענתה, הכי בנונשלנטיות:"אז מה?"

אז אחרי שניסיתי לשכנע אותה כי אי אפשר להיכנס להריון עם שחלות פוליציסטיות וידה ידה…

היא קטעה אותי :"קודם כל תנשמי!" (מודה אז ממש שנאתי שאמרו לי את זה!)

היא הסבירה קצת על מה זה ומה המשמעות וכו' וסיכמה :"בואי נתחיל בלהפסיק את הגלולות ונראה…"

(למי שלא מכירה – טיפול המניעה בשחלות פוליציסטיות הוא נטילת גלולות, החשש ברגע שמפסיקים את הגלולות שיהיה ציסטות בשחלות ואז אין אפשרות להיכנס להריון)

טוב מה יש לי להפסיד? זורמת איתה…

בין אמונה גדולה לספק כבד

חודש עובר, אין סימן למחזור, אני מתנפחת בנוזלים, מתחצ'קנת, מצבי רוח של בת 16, וזה רק כי הפסקתי את הגלולות.

חודש וחצי יש מחזור! מתחילה להתרגש, אולי זה בכל זאת אפשרי עבורי.

מתחילה למדוד חום/לספור ימים/ לקרוא כל מאמר אפשרי על ביוץ ובכלל…

חודשיים אחרי עוד מחזור ועוד בדיקת הריון שלילית, מטלטלת בין אמונה גדולה לספק כבד.

מגיעה מיוסרת לרופאה, מבט אחד על פני והיא מבינה :"טוב נתחיל איקקלומין"  אני: "מה זה איקקלומין???"

כל כך התמקדתי בביוץ ובאמונה שאני כבר רוצה להיות אמא, שמגיע לי להיות אמא! הרגשה שהלכה והתעצמה ובכל מהלומה בדרך חטפה זעזוע ועירעור של החוסן הנפשי, בכלל לא חשבתי על השלב הבא,

אבל זורמת איתה …

נכנסים לזירה

סיבוב ראשון, ביוץ בזמן, זקיקים יפים, התרגשות שיא ו…עוגמת נפש, אכזבה, ושאלות: איך? למה? הכל נראה טוב? נכון שרירית הרחם התקצרה אבל קיבלתי עוד כדור שסובב לי את הבטן והראש, איך זה לא עזר?

סיבוב שני, נכנסת לזירה עם הרבה פחות אנרגיות, והפלא ופלא, למרות האיקוקלומין והכדור לרירית, הביוץ לא מגיע.  תחושת כשלון קשה, איזה פארשית אני! לבייץ עם כדורים אני לא יודעת! אני הרי אהיה אמא נפלאה, למה זה מגיע לי? לא סבלתי מספיק מכל מיני דברים בחיי – בקיצור תהום של רחמים עצמיים ואני שוקעת וסוחפת את בעלי היקר והתומך איתי.

אני רואה בעיניים שלו את הכאב. כואב לו לראות אותי מיואשת ומותשת, הורמונלית וטוב נגיד את האמת קצת משתגעת (איך אפשר לתאר יותר טוב מישהי שעוברת מבכי לצחוק וכן הלאה במהירות שיא)

ביוץ הגיע אחרי 21 יום (ולא 14 כמו שאמור – ימים בהן כל בוקר לפני העבודה ולפני זריחת השמש אני נוסעת למעבדה למעקב זקיקים – לעוד ציפיה ולעוד אכזבה).

"יופי 3 זקיקים יפים" מצהירה טכנאית האולטרסאונד.

ממש יופי, אני מגחכת, הרי גם ככה זה התעכב, לצערי אני מחכה כבר לכשלון כדי שנמשיך לסבב שלישי ואז כבר נראה, בשלב הזה התחלתי כבר לקרוא על הזרקות, הפריות, אימוץ…

סופרת עוד 14 יום מאז גילוי הזקיקים,

משתינה על מקל – כלום, מתקשרת לרופאה מודיעה לה שכלום, היא מבקשת לחכות עוד כמה ימים,

זורמת איתה…

עוד יום עוד בדיקה (ואפילו שתיים ברגעים שפתאום הרגשתי/דמיינתי תזוזה ברחם) ועוד בדיקה ו…

2 פסים! לא יכול להיות! זה אמיתי?! התרגשות שמתחלפת לפחד, מיד אני קוראת את כל ההוראות של הבדיקה שוב ושוב, משתינה על עוד מקל ושוב 2 פסים!

קולות מבפנים סותרים אחד את השני:

"יש!!"

"די רונה אל תתלהבי!"

"למה לא?"

אני עונה לה/לי: " כי הכל עוד יכול להיות ו…"

בבת אחת כל (קול) האופטימיות שבי הרימה את קולה וצעקה : "הכל יהיה בסדר! זמן לשמוח ולצהול!"

זרמתי איתה!

הבדיקה הראשונה והגילוי המרעיש!

מתיישבת בחדר ההמתנה אצל הרופאה, הבן זוג מחנה את הרכב.

הרופאה מבקשת שאכנס, אני מבקשת שנחכה לו, היא מרגיעה אותי שנראה לו גם שיגיע.

נשכבת, מסניפה את ריח החומר הדביק של האולטרסאונד שהפעם נהנתי לשאוף לתוכי.

"הנה שק" היא מראה לי, אני נרגשת ודומעת, היא ממשיכה לפשפש, אני מרימה גבה "הנה עוד שק!"

"מה?" אני בשוק, אני בהלם ואני המומה! אני מכירה בנות שלקחו את הכדור ( כי ברגע ששמעתי עליו פתאום התברר שעוד רבות השתמשו – מדהים איך שאנחנו מכוונים למשהו התת מודע משדר לנו אותו לכל מקום) אבל לכולן ילד אחד.

והיא ממשיכה לפשפש. "מה עוד יש לך לחפש שם?" אני שואלת בהלם

"כלום רק בודקת… רגע רגע… אני לא מאמינה" היא ממלמלת ופה כבר חשדתי, קולה של טכנאית האולטרסאונד נשמע חזק בראש והדהד בחדר מתחבר לקולה של הרופאה "יופי 3 זקיקים ….3 שקים…"

"לא נכון את עובדת אלי?!!!" הזדעקתי, כן אני רוצה להיות אמא אבל לאט לאט, ילד, עוד שנתיים/שלוש עוד אחד, ואז נראה…

"לא ממש" היא כבר מחייכת ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות אז שילבתי את שניהם.

"תתלבשי ותחכי בחוץ ואל תגלי לבעלך נעשה שוב אולטרסאונד וניתן לו לראות לבד" כמובן שזורמת איתה,     אולי עד אז אבין מה קרה פה כרגע.

מתיישבת בחוץ,

הבחור מגיע "מתי נכנסים?"

"בטח עוד רגע " לוחשת

"קרה משהו?" הוא מבחין שאני מוזרה מתמיד.

"כלום, כלום…"

נכנסים,

כמעט התעלף ואחרי שראה את השק השלישי נדבק בטרפת ו…בכי וצחוק וחיבוקים ושוק והלם ושמחה ו… מסיבה גדולה הלילה!

וזו הייתה רק ההתחלה

סיפור ההריון המורכב, ההפחתה והלידה הם כבר סרט אחר…

רונה מילוא

מפתחת שיטת  NLPlay

אימון ילדים, נוער והוריהם

באמצעות NLP דמיון מודרך וקולנוע

ronanlplay@gmail.com

050-6676503

————————————————–

תודה שקראת עד לפה, מחכה לתגובה שלך,

רונה

הפוסט אמא של אף אחד הופיע ראשון בהרטרס

התחלנו לנסות במרץ, כחצי שנה אחרי שהתחתנו. אני זו שדחפתי את זה, להפסיק את הגלולות והתחיל "לנסות להיכנס להריון". רק שמבחינתי, כבר בפעם הראשונה שזה לא צלח נכנסתי למן mode של תחרות, זה הפך להיות מן goal/מטרה שצריך להגיע אליה, וכמה שיותר מהר. (בעלי אמר לי לפני כמה זמן שהוא זוכר שבאחת הפעמים הראשונות שניסינו אפילו אמרתי לו שבסוף נגיע לטיפולים- מי היה מאמין שהמשפט הזה חרץ את גורלי).

כמו כולן ניסינו במשך שנה, כל כשלון היה נוראי, וכמובן שמסביבי החברות התחילו להיות בהריון. אז זה לא היה עד כדי כך כואב ומשמעותי כמו במהלך הטיפולים. זה היה יותר בקטע של אני לא משיגה את זה כמו כולם.

באותה תקופה התחלתי את ההתמחות במשפטים, סיוט בפני עצמו. נכנסתי למשרד שכ"כ לא התאים לי ולתחומי העניין שבאמת מעניינים אותי. מה שעניין אותי זה רק העובדה שמשלמים סבבה, השעות בסדר והעיקר שזה קרוב לבית.

בנוסף לזה, קנינו את הדירה הראשונה שלנו. דווקא במקום הזה כן הייתי ספונטנית. לא תכננו בכלל לקנות, במקרה הגענו לשם ותוך 3 ימים חתמנו על חוזה (בדיעבד, ורק היום אני יודעת להגיד את זה, זה היה צעד נכון לאותה תקופה כי זה החזיק אותנו יחד). רק שמדובר היה בדירת קבלן- מה שאומר שכל הזמן יש התעסקויות וויכוחים ושינויים וחתימות ודחיות ותכנונים וספקים והתרוצצויות, ובמצב החרא שהרגשתי בהתמחות+ המצב של החוסר כניסה להריון זה רק נהיה גרוע יותר ומועצם יותר. אז כן, רבנו המון, מאוד, ברמות של פיצוצים. ושנאתי את זה, שנאתי את עצמי ככה, אבל לא יכולתי לשלוט על כלום (אהה כן, מיותר לציין שהייתי אדם שחייב שליטה).

אחרי כמה חודשים בהתמחות הרגשתי שאני לא יכולה יותר, שזה לא מתאים, שאני לא אני, הרגשתי שאני נובלת בתור בן אדם. והחלטתי להחליף מקצוע.

תחום האופנה הוא תחום שתמיד היה בתוכי אבל אף פעם לא ידעתי איך בדיוק ולאן לנתב אותו. באותה תקופה התחילו לעלות כל קורסי הסטיילינג שרואים היום, אבל אז זה עוד היה בקטנה כזה. חברה טובה שלי הלכה ללמוד, ומשהו קרץ לי, משהו קרא לי ללכת ולנסות, to take a leap of faith. אז נרשמתי לקורס והרגשתי שאני פורחת, שאני כ"כ נהנית מהתחום, ובמקביל התחלתי לעבוד בחנות בגדי מעצבים (שם גם הכרתי את בעלת הבלוג היקרה).

וכל אותו הזמן אנחנו בניסיונות. כבר בשלב של ההזרעות, עם רופאה ששנאתי ממש וכ"כ לא הייתה רגישה לצרכים שלי.

ההזרעות היו סיוט מבחינתי. הייתי כ"כ לחוצה, כ"כ עצבנית כל הזמן, ההורמונים חירפנו אותי לגמרי. כל פעם שהייתה לנו הזרעה הייתי רבה, כועסת, מתעצבנת- על מה לא? על זה שהוא איחר, על זה שצריך לנסוע לעשות את ההשבחה, על זה שהרופאה מאחרת, על זה שהאחות סתומה, הכל!! וזה רק הרחיק בינינו, פתאום התחיל להיווצר מן קרע כזה (בעצם לא פתאום אבל באותו הרגע ככה זה מרגיש).

לפני ההזרעה האחרונה הרגשתי שאני לא יכולה יותר, לא יכולה לשכב איתו, לא יכולה להיות איתו, לא מרגישה נכון בבית, לא מרגישה נכון בנישואין- נדפק לי כל המנגנון. מן תחושה כזאת של צומת דרכים, עם בלבול, וסערת הוריקן עם ברקים רעמים וברד. הכל קורה בבת אחת, ואני מרגישה שאני לא מכירה את עצמי יותר. שאף אחד לא מבין אותי, לא מבין מה אני עוברת, לא מבין כמה כואב לי (נפשית ופיזית). לא מבין כמה אני אבודה בתוך כל הבלאגן הזה, כמה זה היה כ"כ שונה מהאופי השתלטני שהיה לי, כמה הרגשתי שאין לי קרקע מתחת לרגליים ואין לי במה להיאחז.

בינתיים עברנו לבית וגם עברתי מקום עבודה (עוד חנות) לאזור השכונה שבה אנחנו גרים. ובנוסף לכל זה גם ניסיתי לפתח עסק בתור סטייליסטית אישית עצמאית. וזה היה קשה, מאוד.

וכדי שהמצב יהיה יותר מסובך, סבתא שלי (שהייתי מאוד מאוד קרובה אליה) חלתה, ומצאתי את עצמי לוקחת את התפקיד של הטיפול בה. היא עברה המון, מהבית אבות שגרה בו, לניתוחים וטיפולים בבתי חולים בארץ, ומשם למלבן בנתניה, ואח"כ לתחנה הסופית של בי"ח לניאדו (אין לי חלילה דבר רגע להגיד על הבי"ח הזה פשוט מבחינתה זה היה הסוף כי ההחלטות שהייתי צריכה לקבל שם היו הרות גורל).

והתחושה של הקושי והבלבול והכאב והתסכול והחוסר רצון רק התגברה אצלי. החלטתי להפסיק, להפסיק לנסות עם הטיפולים, לקחת קצת הפסקה מזה, ממנו. לא נפרדנו אבל ככה הייתה התחושה בבית. וכאב לי, כאב לי שאני עושה לו רע, כאב לי שהוא לא מכיר את מי שנמצאת לידו.

ואני זוכרת שמישהו באותה עבודה אמרה לי פעם אחת- 'את צריכה לבחור באיזה בייבי את רוצה, אי אפשר גם להקים עסק וגם לנסות להיכנס להריון- זה לא עובד ככה' וכמה שהיא צדקה! (אבל כמובן שאז לא ראיתי את זה).

באותו הזמן עברנו לרופא פרטי. רציתי פרטי כי חשבתי שזה ישנה את המזל, שבפרטי יתייחסו אלי יותר, שאולי אחוזי ההצלחה גבוהים יותר- לא יודעת. פשוט רציתי לסיים עם זה, להצליח להיכנס להריון ולשים את הסאגה הזו מאחורי.

היינו אצל בפגישה אחת, בה הוא דבר על לעשות הזרעה אחרונה לפני IVF. הבטחתי לבעלי שאני אבוא לתור, שננסה לשפר את הנישואין, נטפל, נעבוד על מה שצריך. אבל בפגישה הזו הייתי כ"כ מנותקת, לא יכולתי כבר לשאת את זה יותר ואחרי הפגישה הזו לקחנו 8 חודשים הפסקה מהטיפולים.

קצת לפני הפגישה הזו, משהו כמו כמה שבועות, התקבלתי לעבודה באחת מרשתות האופנה בתור VM בסניף חדש שעתיד להיפתח כמה חודשים אחרי שנכנסתי לחברה. כל ההכשרה שלי הייתה לא פשוטה, זו עבודה לא פשוטה ובגלל שהייתי כ"כ מוטרדת בחיים הפרטיים שלי זה כנראה הפריע לי מאוד להתרכז, ועד כמה שאהבתי ועד כמה שזו הייתה עבודה שממש רציתי והנחתי שתקדם אותי לתוך העולם הזה, היה לי קשה מאוד. עבדתי הרבה שעות וזה רק המשיך ליצור בינינו את הריחוק. הייתי חוזרת הביתה גמורה מעיפות, לא הייתי מסוגל להתמודד עם זה.

הייתי בשלב כ"כ נמוך מבחינת הנפש שלי וממש הרגשתי בדיכאון (כן, אפילו לקחתי איזה כמה ימים כדורי הרגעה ואני שמחה על כך מאוד כי זה איזן אותי, החזיר לי את הדרך). בנוסף לכל, סבתי נפטרה, וזה שבר אותי לגמרי.

היינו בטיפול זוגי, גם ביחד וגם לחוד. בהתחלה הייתי מאוד אנטי, כאילו נכנסתי מראש בקטע שהנישואין כבר לא יצליחו ואין טעם ואני סתם עושה את זה כדי לרצות אותו. אבל ככל שעבר הזמן התמונה התבהרה, נהיה לי יותר קל לדבר איתו, יותר קל להיפתח, להתמודד, לשתף. עבדתי על עצמי המון, מלא עבודה והתבוננות פנימית. למידה של השקפת עולם חדשה (גם דרך הטיפול הזוגי/יחידני וגם דרך רוחניות).

חזרנו לטיפולים. עשינו הזרעה באיכילוב. כמובן שזה לא צלח, אז עברנו להפריות. את ההפריות כבר עשיתי במדיקל סנטר בהרצליה כי רציתי להיות במקום נעים, פרטי, קרוב.

בהתחלה לא הבנתי כלום, מה זה פרוטוקול, מה זה הזריקות האלה, איך מוציאים טופס 17, איך בכלל מקבלים את האפשרות לקנות את התרופות. מלא בירוקרטיה שהכניסה אותי להמון המון לחץ שלא תרם בכלל לתהליך.

ובעבודה נהיה לא קל. פתאום הגוף נחלש, מתעסק במשהו אחר, והפיזיות של העבודה הקשתה עלי. אחרי ההחזרה הראשונה חשבתי שאני גיבורה- חזרתי לעבוד במלוא המרץ, אבל תוך כמה ימים הבנתי שזה לא עובד ככה ואני חייבת מנוחה (שם התחיל השינוי האמיתי אצלי).

עשינו הפריה שנייה שהייתה מזעזעת. כל הפרוטוקול היה שונה כי היה צריך לבחון תרופות אחרות על הגוף שלי מתוך הנחה שאולי אקלט. היה לי ממש קשה להזריק אותן ולא הסתדרתי, כאב לי, ובתוך כל זה שוב נהיה לי קשה, קשה לשתף את בעלי ולבקש עזרה, קשה לשתף את הסביבה. הוא גם לא רצה, לא רצה שידעו, רצה לשמור את זה לעצמו, ולי היה קשה עם זה כי אני אדם שכן אוהב לדבר ולשתף, שרואים בעיניים שלי כשמשהו לא בסדר. אבל שתקתי ואז הכל התחיל להצטבר בפנים. אחרי השאיבה כאב לי מאוד, לא הייתי מסוגלת לעמוד על הרגליים ולתפקד, וקלחתי שבועיים חופש מהעבודה. בהחזרה התחננתי שהרופא יחזיר לי 3 עוברים כי קיוויתי שאולי אחד ייתפס והסיוט הזה יגמר.

אם אני לא טועה, אחרי ההפריה הזו נהייתה לי את "הדלקת"- גירוי יתר שחלתי.

הייתי בעבודה באותו יום שזה התחיל. עבדתי קשה על קמפיין שהייתי צריכה להעלות ואפילו נשארתי (למזלי) עם שני עובדים מהמחלקה שלי שהתנדבו לעזור. ופתאום התחלתי להרגיש רע, מאוד רע. הגוף נהיה חלש, הכל הסתחרר, הרגשתי שאני בוערת, אבל נשארתי לסיים את הכל. לא יודעת בכלל איך הגעתי הביתה בשלום. נכנסתי ונשכבתי על הספה ואמרתי לבעלי שאני ממש ממש לא מרגישה טוב. בודקים חום- 39 מעלות!! בחיים לא היה לי דבר כזה. ותוך כמה שניות החילו הכאבים האלה, כאבים מהגהינום! (יותר גרוע מהצילום רחם שכאב לי נורא גם ככה). במשך שבועיים שלמים התקפלתי מכאב אבל המשכתי לתפקד. כמו מן צירים כאלה שתוקפים כל כמה דקות וצריך רגע לעצור ולהתרכז בכאב. לקחתי אנטיביוטיקה וקיוויתי שאני לא אפספס עוד מחזור נוסף על זה שפספסתי עכשיו. גם באותו החודש לאחיינית של בעלי הייתה בת מצווה. אני זוכרת שנכנסו לאולם וכבר הדמעות התחילו לחנוק אותי. בקושי הצלחתי להוציא הגה מהפה ואני וזכרת שכאב לי לשבת וכל הערב הייתי עם כדורים.

הרופא הציע לעשות הזרעה נוספת כדי לתת צ'אנס. ההזרעה הזו הייתה נוראית! כ"כ כאב לי, הוא לא הצליח לפתוח את צוואר הרחם, דיממתי, בכיתי. ישבנו אצלו במשרד ולא הצלחתי להתגבר על הבכי, על הצער. הוא ביקש שנגיע להיסטרוסקופיה לפני שנעבור להפריה הבאה. כשהגענו לעשות את ההיסטו' לא הפסקתי לבכות מהרגע שהחננו את הרכב. הייתי לחוצה ופחדתי מהכאב. המזכירה שם שאלה אותי שאלות ובקושי הצלחתי לענות לה. הרופאים שעשו לי את הבדיקה היו סופר נחמדים, אבל אני מרוב הלחץ לא הצלחתי להקשיב. אני אציין שזה בדיוק היה כשסיימתי את המחזור החודשי והייתי חייבת כבר להגיע לתור, ובמהלך הבדיקה מרוב שבכיתי והייתי לחוצה התחלתי לדמם מחדש. ממש נהדר. כמובן שהבדיקה יצאה תקינה וזה רק הוסיף לתסכול של חוסר ההבנה על מה בעצם הבעיה.

כל אותו הזמן (מהרגע שהתחלנו את ההפריות) בסביבת החברים שלנו כולם בהריון= אחת ילדה, השנייה הייתה בהריון (בישרה לי כשאני ובעלי היינו במשבר, אז באותו הזמן זה לא כ"כ כאב לי) והשלישית הודיעה שהיא בהריון. אני זוכרת את זה כמשהו מאוד כואב לשמוע. יצאנו לאכול כולם במסעדה, חגגנו שם למישהו יום הולדת לדעתי ואז היא הודיעה ואני חשבתי שאני רוצה שהאדמה תבלע אותי באותו רגע. בשנייה אחת הפנים שלי היו כ"כ נפולות ורק רציתי לברוח משם. וכמובן, כדי לגרום לזה להיות יותר כואב, אחת הבנות (וברור לי שזה לא נעשה ממקום רע אבל לא ראיתי את זה ככה אז) שמה את ידה על ידי ואמרה לי 'אל תדאגי זה גם יקרה לך'. רציתי לרצוח אותה באותו הרגע!! חזרנו הביתה והתפרקתי. בכיתי על מר גורלי ועל איך כל העניין הזה קורה ומתגלגל, וכמה זה לא פייר, ולא הגיוני ומה לא.

עוברים להפריה שלישית. מבצע צוק איתן. לא יודעת למה המבצע הזה כ"כ הטריד אותי, אולי בגלל שזה הפך להיות קרוב- כל האזעקות והבלאגן שהיה. הייתה לי הרגשה שהטיפול לא יצליח מההתחלה. לא היו לי הרבה ביציות שנשאבו, וממה שהצליחו לשאוב רק 2 הופרו. בכל זאת עשינו את ההחזרה והמשכנו לקוות.

בשלב הזה אני כבר מבינה שהעבודה והטיפולים לא הולכים יד ביד. שחייב להיות כאן איזשהו שינוי, אני צריכה לוותר על משהו כי הלחץ משני הכיוונים הוא בלתי אפשרי לי. התחלנו לחשוב אולי להקטין במשרה, אולי לחפש משהו אחר, אבל כמובן בעבודה כמו בעבודה, מהרגע שהמוח והנפש מבינים שרע נהיה רע מאוד.

את התשובה השלילית קיבלנו ביום שישי בדרך לארוחה משפחתית. רציתי למות, פשוט למות. התחושה הזאת שזה שוב פעם לא הלך, ושוב פעם צריך להתחיל את הטיפול הזה מחדש, ובכלל העניין הזה שצריך ללכת לאכול ולשמור את זה בסוד היה נוראי.

באותה תקופה ההיא שהייתה בהריון ילדה, ואני כמו חברה טובה התגברתי על עצמי והלכתי לבי"ח לבקר והייתי איתה בבית, ואני באמת לא יודעת מאיפה הצלחתי למצוא בתוכי את התעצומות נפש האלו.

אני חושבת שמכל התחושות שחשתי באותו הזמן מה שהכי שנאתי היה תחושת הרחמים, שאנשים מרחמים עלינו כאילו אנחנו מסכנים או משהו כזה. וכל אחת עם העצות המטומטמות והמשפטים חסרי ההיגיון וחסרי בסיס. כולם כאילו מנסים להבין אותך אבל אף אחד לא באמת מצליח.

אחרי הכישלון הזה היה לי "חופש" של חודשיים מההפריות- איכשהו זה יצא ככה, אני כבר לא זוכרת למה, אבל זה היה טוב, כי אז באמת הבנתי שאני לא אהיה מסוגלת לעבור עוד הפריה בעבודה. הגוף שלי כבר לא היה מסוגל לשאת את המעמסה הפיזית והנפשית, והייתי חלשה ומתוסכלת בעיקר.

אז החלטנו שזהו. נגמר הפרק הזה בחיי, מתוך תחושה שאולי אם נסגור את זה, ואת כל הלחץ והמתח והפיזיות שהייתה סביב זה, אולי זה יגרום להפריה להצליח.

להפריה הרביעית הגעתי "מובטלת". מובטלת אבל נקייה. משהו בי השתחרר, התנקה והרגשתי שהפעם זו הפעם המנצחת. הפעם זה מצליח, הפעם אני אהיה בהריון. הגענו לשאיבה מוקדם בבוקר, סביבות 6 וחצי בבוקר. לפני הפריה צריך לצום, תמיד. אבל הפעם אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי והייתי כבר מבולבלת שפשוט שתיתי מים (משום מה התבלבל לי בין ההפריה להחזרה). נכנסו להסבר קצר עם הרופא והמרדים והוא שואל אותי אם צמתי אז עניתי שכן אבל שתיתי מים. הוא שאל אם השתגעתי, והסביר שהרדמה לא ניתן לתת אלא רק טשטוש, והוא יעשה את זה כמה שיותר עדין כדי שלא ארגיש. הייתי בהלם, אבל לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב וכבר הכניסו אותי פנימה. התיישבתי שם על המיטה, כל האחיות מטפלות בי והתפרצתי בבכי. בכי של כאב אמיתי. התחננתי לשמיים שיעזור לי לעבור את זה, שיהיה איתי הפעם הזו. התחלנו את ההפריה, אמרתי בהצלחה כמו כן פעם ונרדמתי. מסתבר שבאמצע נגמרו המבחנות והרופא יצא לדבר עם בעלי ואני כנראה ישנתי כי לא שמתי לב לזה בכלל. הייתי גמורה לחלוטין, נפשית וכמובן עייפה מאוד מהשעה המוקדמת. הטשטוש הזה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש. יצאתי מהשאיבה חזקה, תפקדתי, הרגשתי ממש טוב. נשאבו 9 ביציות. יומיים אחרי, בשבת, התקשרתי לברר כמה הפריות וגיליתי לשמחתי שהופרו 7! בעלי היה סקפטי אבל אני האמנתי שהפעם זה אכן מצליח. חזרנו להחזרה, ותמיד היה לי קטע כזה שלהחזרות אני מתלבשת יפה= באה לקבל את הילדים שלי. אבל הפעם ממש דפקתי הופעה הוחזרו 2 ושלושה ימים אח"כ החזירו עוד אחד (פעם ראשונה שעשינו בלסטוציסט).

ביום ה- 14 עשיתי בדיקת דם אבל הפעם החלטתי לעשות בקופה ולא לנסוע עד למדיקל- מבחינת משנה מקום משנה מזל. הייתה לי הרגשה שהתשובה תהיה חיובית אבל פחדתי בכל זאת. כל היום הייתי עם הטלפון וחיכיתי למייל הזה שיגיד לי שיש תשובה חדשה באתר של הקופה. השעה 16:00 הגיעה וכמובן שהגיע המייל. הרגשתי שאני עומדת לקבל התקף לב מהלחץ והתקשרתי לבעלי שיחזור הביתה. פתחתנו יחד את האתר ואנחנו רואים את המספר 58. מה זה אומר, אלוהים יודע. מסתכלים באינטרנט, שולחים הודעה לרופא עם תמונה אבל אין מענה. התקשרתי למרפאה וביקשתי מהמזכירה שהרופא יחזור אלי. ואנחנו על קוצים. כל זה עניין של כמה דק' אבל הרגיש כמה שעות. הרופא מתקשר ואומר לי 'נו שלחת שהגיעה בדיקה אבל לא כתבת מה התוצאה', אני שואלת אותו 'מה זה 58?' והוא בישר לי את התשובה שחיכיתי לשמוע 4 שנים- אני בהריון!!! בכיתי מרוב התרגשות וסוף סוף הרשתי לעצמי להרגיש קצת הקלה. שבוע אחרי כר קבעתי תור לאולטרסאונד. לא התאפקתי. הלכנו לרופא של הקופה כי הרופא שלי אמר לחכות לשבוע 7 כדי לשמוע דופק בוודאות אבל לא עניין אותי. ראינו שני שקים- אחד קטן ואחד גדול. הרופא הזהיר ואמר שיכול להיות שהקטן יתמוסס.

שבוע אחרי הייתה מסיבת אירוסין של גיסתי. בעלי לא הסכים שנספר לאף אחד וזה עמד לי על הקצה של הלשון. לא יכולתי להחזיק את ההתרגשות וגם את הפחד שפתאום יקרה משהו. כמובן שבאיזשהו שלב ההורמונים השתלטו עלי והבכי צף ולא הייתה ברירה וסיפרנו.

עד שבוע 11לקחתי עוד הורמונים. ואני לא אשקר, עדיין פחדתי, עדיין לא הצלחתי להשתחרר מהכבלים של הטיפולים. מהפחד שיקרה משהו. אני חושבת שרק אחרי שסיימנו את הסקירה הראשונה הרשתי לעצמי בפעם הראשונה, מזה הרבה מאוד זמן, לנשום לרווחה, נשימה עמוקה כזו, ולהבין שסוף סוף אני עוברת שלב, מתקדמת, לעבר המתנה הכי גדולה של החיים שלי.

לפני כמה ימים ילדתי את בני הבכור

קל לאבד תקווה זה נכון, ולפעמים צריך קצת, כי זה עוזר לחזור חזרה.

היה שיר שמאוד חיזק אותי בטיפולים, גרם לי לבכות ללא ספק, ואפילו היום אני עדיין לא מצליחה לשיר אותו בלי שהקול שלי יישבר

שולחת לכן את כל הכוחות שבעולם. תאמינו בעצמכן, בכוח שלכן כנשים. אתן יכולות לעשות את זה, וזה יצליח!

—————————————————

תודה שקראת עד לפה, מחכה לתגובה שלך,

שירן

הפוסט את צריכה לבחור איזה בייבי את רוצה הופיע ראשון בהרטרס

בשנה הזאת נכנסתי 3 פעמים להריון ספונטני. כל פעם בשבוע 10 התחילו דימומים והפלתי.

המשכתי לנסות להיכנס להריון טבעי, כל חודש מחזור, בכי, תסכול, תחושה שאולי הזדקנתי, שאולי עשיתי משהו לא בסדר. רגשות אשם על זה שהמשכתי ללמוד חינוך גופני, תחושות קינאה על חברות ומשפחה.. וברקע כל הזמן המשפט המעצבן הזה שאני צעירה.

כבר הייתי בת 25, מצד אחד הייתה בי תקווה כי היו לי הריונות מצד שני היו לי הפלות בשלבים מוקדמים. לכן החלטנו לפנות לקופת חולים, לרופאת משפחה, וביקשנו ממנה עזרה בכניסה להריון. היא שלחה אותנו לבדיקות והתוצאות יצאו תקינות, זה היה מתסכל. קיוויתי שימצאו בעיה ואוכל לקבל טיפול מתאים.

המליצו לנו על איקקלומין, עשינו 2 ניסיונות טבעיים שלא צלחו ועברנו להזרעות. היה לי מאוד קשה בתקופה הזאת להתמודד עם השאלות של הסביבה, עליתי במשקל בטירוף וכולם שאלו את בעלי איך ככה אישתך השמינה?

התהליך של ההזרעות היה נוראי עבורי, בכי, חוסר מוטיבציה, חוסר אהבה, חוסר תמיכה ולבעלי לא היה פשוט לקבל את המצב ואת העובדה שהוא צריך לתת זרע, בעדה שלו לא קיבלו את העובדה שאני לא בהריון, המעמד החברתי שלו נפגע, ואף אחד לא דיבר על זה.

בזוגיות לא היה קל, הוא מאוד ניסה לתמוך, אבל כל עניין המיניות נפגע כי הייתה מטרה להביא ילדים. המחזור כל חודש בחודשו שבר אותנו.

יום אחד הרגשתי שאין לי למה לחיות אם אין לי המשכיות- בעלי אמר לי שהוא קובע לי תור לפרופ' משיח. ואני לא רציתי כי המשפטים- תורידי לחץ ואת צעירה הדהדו לי בראש. הגענו לרופא והייתה לי מעין תחושת הקלה, כאילו לקחו בלון ופוצצו אותו, יצא לי כל האוויר מהמפרשים. האמונה חזרה פתאום, התקווה, אבל הרבה חששות. הרגשתי שהגעתי למקום הנכון. התחלתי לספר לו את מה שעבר עלי, ואמרתי לו שאמרו לי שאין בעיה. והוא אמר שיש בעיה רק עוד לא עלו עליה, אם לא היתה בעיה אז כבר הייתי עם ילדים. ופה נפל לי האסימון.

אף אחד לא כיוון אותי, אף אחד לא הושיט לי יד. היית אצל כל הרבנים, וכולם אמרו בעזרת השם, בעזרת השם תהיי בהריון וזה נתן לי תקווה ולכן לא הלכתי לרופאים פרטיים. אבל פרופ' משיח נתן תחושה שאני בידיים טובות.

אחרי בדיקות מקיפות, הוא עלה על הבעיה. יש אי התאמת כרומוזומים- הזרע מפרה את הביצית אבל העובר לא יכול לשרוד ולהתפתח לילד תקין. אתם צריכים ivf- נבהלתי, לא הבנתי את המשמעות, ירדימו אותי, כאילו נפלה לי אבן על הראש. התחלתי לחקור, שאלתי שאלות, קראתי הרבה והתחלתי תהליך להפריה. הזרקות במשך 14 ימים, הרגשה נוראית, כאב לי, התנפחתי, בעלי היה מזריק לי. יום כן יום לא, בדיקות דם, חשש, הסתרה, שקרים, איך להתמודד עם מקום העבודה.

בעלי היה מתוסכל, כל דימעה שאני מורידה הוא בוכה כפליים. הפכתי להיות אדם לא שמח, לא מפרגן, מאוד קינאתי, התחמקתי ממפגשים חברתיים ולא רציתי ללכת. הרגשתי שאין לי עם מי לדבר, כולם שיקרו לי שכולן בהריון- ניסו לשמור עלי שלא אפגע.

אחרי השאיבה הופרו 16 ביציות- והגענו להחזרה, פרופ' משיח החזיר 3 עוברים כדי להגדיל את הסיכוי ואת השאר הקפיא. לקחתי חופש מהעבודה, זמן ההמתנה הרגיש לי כמו נצח, פחדתי מהבדיקה. עשיתי בדיקת דם וקיבלתי תשובה חיובית, אבל החששות מההפלות שחוויתי לא עזבו אותי.

לא אשכח את היום הזה- חיכיתי לשעה 14:00 בצהריים, הייתי אצל אמא שלי, הרגשתי שלא נקלטתי. אני רועדת כולי, התקשרתי לאסותא ואפילו לא הצלחתי להגיד את השם שלי. אמרתי שאני צריכה תשובה- שאלו אותי איך קוראים לי וננעל לי הפה, פחדתי לקבל שלילי, העברתי לאמא שלי את הטלפון, ואמא שלי אמרה את השם- ואמרו לה חיובי, אמא שלי הפילה את הטלפון ולא הפסיקה לבכות ולצרוח ואני זעקתי לשמים בלי קול. אמרו לי לחכות שבועיים ולא להתלהב

אמרתי לבעלי וגם הוא אמר לי לא לשמוח, וזה שבר אותי כי עד שאפשרתי לעצמי לשמוח, כל הסביבה הורידה אותי, שיכול להיות שזה לא יצליח. כאילו אף אחד לא מאמין בי, אף אחד לא מאמין שאהיה אמא.

אחרי יומיים הבטא עלתה. שמרתי על זה בסוד 3 חודשים וסיפרתי רק לסביבה הקרובה. כל הזמן רץ לי בראש, היית בהריון אבל לא יצאת בידיים מלאות..

המשכנו אצל פרופ' משיח, והגענו לסקירה ראשונה. אני בשיא ההתלהבות, מרוגשת מאוד, קיבלתי את הבשורה שהכל תקין. בעלי שאל אותו מה יש לנו והרופא אמר בת, אני זוכרת את הפנים הנפולות של בעלי, ידעתי כמה המשפחה שלו רוצה בן. הסיטואציה הביכה אותי ופגעה בי- איך אתה יכול לרצות בן או בת, אחרי כל מה שעברתי וזכיתי לפרי בטן ואתה אומר שרצית בן, לא הפסקתי לבכות- מאכזבה אבל גם משמחה על מה שגדל אצלי בבטן. מהר מאוד הוא הבין את הטעות והתנצל. אני סלחתי אבל לא שכחתי.

לאט לאט התחלתי להנות מתהליך ההריון- לקחתי כל דבר שקרה לי באהבה, עניינה אותי המטרה לצאת עם ילדה בריאה ושלמה. כל היום ליטפתי את הבטן, הייתי האישה הכי מאושרת עלי אדמות.

נולדה טליה. הלידה הייתה קלה, הייתי מאושרת, לא יכולתי לקבל ולהבין את האושר הזה ולהסביר אותו במילים.

אחרי שנתיים, החלטנו להחזיר את המוקפאים, וקבענו לפרופ' משיח. נקלטתי שוב, ההתחלה הייתה מצויינת. בשבוע 20-21 גילו שיש בעיה בהריון. אמרו לי שלילד יש כליה אחת, המשכתי עם הבדיקות וראו שההתפתחות לא תקינה. בשבוע 26 הגעתי לבדיקה עקב כאבי תופת בבטן, הילד החליט לעשות את תיקונו, כל המערכות קרסו ואין דופק. אני זוכרת שלא היה לי כוח לבכות- הרגשתי שקורים לי יותר מדי דברים והחלטתי שאני לא רוצה יותר ילדים.

בעלי קיבל את זה מאוד קשה אבל היה בשבילי. אבא שלו בדיוק נפטר ממחלת הסרטן, ובא אלי בחלום בלילה שגיליתי שהעובר ללא חיים והבטיח לי שיהיה לי בן השנה. הגעתי לבית החולים והייתי מותשת, רציתי רק לחזור לבת שלי ולהעריך את מה שיש לי. עברתי לידה שקטה. שנה של לילות קשים, סיוטים ובכי, אבל החיוך והמגע של הבת שלי חיזק אותי.

אחרי שנה חזרתי שוב להחזרת מוקפאים. נקלטתי והייתי מלאת חששות, כל בדיקה הייתה קשה. כל הבדיקות היו תקינות והיה לי בן בבטן. היה הריון קשה, נהנתי קצת רק לקראת הסוף. הלידה הייתה ארוכה אבל זכיתי ללדת ילד בריא.

חוסר האמונה ליווה אותי אבל בסוף זכיתי הודתי לבורא עולם ולבעלי שהיה לצידי

לפני שנה נקלטתי להריון טבעי, לצערי בשבוע 18 התחילו לי צירים, הגעתי להילל יפה, וסגרתי את הרגליים שהילד לא יצא, לא רציתי להוציא אותו, לא עוד פעם, אבל הילד כבר היה בין הרגליים, השכיבו אותי וקשרו אותי ואיבדתי כמויות דם אדירות והרגשתי איך הילד שלי יוצא ממני.

אני כבר בת 35, והחלטתי שאני לא מנסה להילחם יותר. יש לי 2 ילדים בבית והם האושר שלי, הם צריכים אמא מאושרת, בריאה, ושלמה.

זה סיפור חיי מקווה שכל מי שתקרא את זה תתחזק, וכל מי שלא מאמינה, שתאחז במשהו קטן בחיים, ועם רצון, מוטיבציה ואמונה בעצמך- השמים הם הגבול.

פה בשבילך אם את רוצה להתייעץ,

שלחי מייל וישלחו אליך את הפרטים שלי

—————————————————

תודה שקראת עד לפה, מחכה לתגובה שלך,

מיטל

הפוסט בחרתי בחיים הופיע ראשון בהרטרס

לשמחתי מסביבי היו עוד כמה חברות שגם היו בתהליך להביא ילד לבד והרגשתי כי החיבור איתן מחזק אותי ואת ההחלטה שלי.

עשיתי את כל הבדיקות הנדרשות וקבעתי תור למכון הזרע בבלינסון. היה לי מאוד חשוב לבחור מישהו שדומה לי, בריא, גבוה ועם רמת משכל גבוהה. לשמחתי היה מבחר ולא לקח לי הרבה זמן להיסגר על עצמי. בחרתי זרע וקבעתי תור להזרעה… ואז הכרתי מישהו.

היינו ביחד כמעט שנה עם הפסקה באמצע והבנתי שאנחנו צריכים לדבר, לעשות תיאום ציפיות. היה לי קשה כי ידעתי שאם אני רוצה להיות אמא אולי אצטרך לוותר עליו. לו כבר היו 3 ילדים מהנישואים הקודמים שלו, הוא עבר את השלב של החיתולים ופתאום אני מעוניינת להחזיר אותו לשם. קיוויתי שהוא ירצה לעבור איתי את התהליך..

בהתחלה הוא באמת רצה והתחלתי מחדש אך די מהר ראיתי שהוא נלחץ והבנתי שלא אזכה להביא ילד עם בן זוג.

לא הייתה לי אפשרות להתמהמה, כבר הגעתי לגיל 39 וידעתי שאני חייבת לחזור לתהליך ומהר.. המשפחה שלי תמכה בי לאורך הדרך, בחרתי לשתף אותם בתהליך כדי שלא ארגיש לבד.

חזרתי לבלינסון ועשיתי 5 הזרעות, כולן מאותו הזרע, אך לצערי ללא הצלחה. המליצו לי לעבור להפריה והחלטתי בשלב הזה שאני עוברת מהציבורי לפרטי והגעתי לפרופ' עמי עמית. הוא שלח אותי לבדיקת AMH. הבדיקה הראתה כי איכות הביציות שלי לא טובה ובשלב הזה הוא כבר המליץ לי לא לבזבז את הזמן שלי וללכת על תרומת ביצית.

היה לי מאוד קשה בהתחלה לחשוב על זה שאביא ילדים שהם לא שלי אלא רק שאני סוחבת ברחמי, אבל עמי השרה עלי תחושת ביטחון וגרם לי להבין שהשד לא כל כך נורא ועדיף לי להיות אמא בהקדם מאשר "לבזבז" זמן יקר על טיפולים.

הגיע היום של הטיסה לקייב, הייתי בלחץ למרות שעמי הסביר לי את התהליך. סה"כ טסנו 15 נשים שכולן הלכו לעבור החזרת עוברים טריים מתרומת ביצית. ישנו לילה, ויום למחרת אחת אחרי השנייה נכנסנו להחזרה. החזירו לי 2 יפים. אחרי זה הלכתי לנוח, קיוויתי שזה יעזור לקליטה של העוברים.

אחרי 14 ימים קיבלתי בטא שלילית, הייתי מאוכזבת אבל אופטימית כי ידעתי שיש לי עוד 2 מוקפאים ואני יכולה לעבור את ההחזרה בארץ.

שוב פעם התחיל מסע של קבלת הורמונים, זריקות בטוסיק ובבטן וכדורים. אחות קופת חולים, אמא או חברה הזריקו לי, לא הייתי מסוגלת להזריק לעצמי. כבר הייתי מאוד נפוחה והתפללתי שהטיפול הזה יהיה המנצח, הרגשתי שהזמן עובר לאט ואני מתחילה להישבר לרסיסים. החזרתי את העוברים ושוב פעם קיבלתי תשובה שלילית.

לא ידעתי איך לקום, הרגשתי שאני עייפה נפשית ופיזית, המשפחה עודדה אותי, תמכה וחיזקה וכולם ניסו לתת לי תחושה שהנה ועוד רגע זה קורה, עוד רגע ואני אהיה בהריון. הרגשתי מאוד עצבנית ומתוחה, בכיתי הרבה, כאב לי כל הגוף ושנאתי את עצמי. כל הטוסיק שלי היה עם כתמים שחורים. לקח לי חודשיים לאסוף את עצמי ולהחליט שאני חוזרת לעוד החזרת עוברים טריים בקייב.

קיבלתי תשובה חיובית, ישבתי במשרד עם הבוס שלי, שכל תקופת הטיפולים תמך בי ועודד אותי ואיפשר לי כל מה שהייתי צריכה העיקר שבסוף אהיה בהריון. הוא זה שפתח את המחשב וראה על הצג 387!! הוא אמר לי שיש לי תאומים. שמחתי כי הבנתי שאם זה תאומים אני לא צריכה לחזור לטיפולים. אחרי יומיים הבטא השלישה את עצמה ובבדיקת דופק אכן נצפו שני שקים עם שני דפקים.

ההריון לא היה קל, סבלתי מדימומים, הזרקתי בטוסיק וקיבלתי הורמונים עד חודש חמישי והייתי בשמירת הריון. הייתי נפוחה ולא ראיתי או זכרתי כבר איך נראים הקרסוליים שלי. אבל ידעתי שאעשה הכל כדי לסיים את ההריון בטוב.

ילדתי בניתוח קיסרי 2 בנות מתוקות, מאיה ושירה ומאז השתנו לי החיים.

הן שלי לכל דבר, אני סחבתי אותן, עברתי הרבה סבל בשביל שהן יגיעו לעולם וביום יום מעסיק אותי רק כמה כייף לי שיש לי אותן.. הכל מתגמד כי עכשיו יש לי משפחה, זכיתי ועשיתי שתהיה לי משפחה. זה היה בידיים שלי ואני בחרתי דרך.. שאני שלמה איתה ומאושרת בחלקי

אני בושמת, היום בת 47 עדין רווקה ואני כותבת לך כדי שתדעי שגם לי לא היה קל, אפילו היה קשה אבל בסוף החלטתי ובחרתי להיות אמא בכל מחיר.

פה בשבילך אם את רוצה להתייעץ,

שלחי מייל וישלחו אליך את הפרטים שלי,

————————————————–

תודה שקראת עד לפה, מחכה לתגובה שלך,

בושמת

הפוסט אמא בכל מחיר הופיע ראשון בהרטרס